ישראל מציינת השבוע שנה למתקפת חמאס ב-7 אוקטובר. בתוך הררי המילים שנכתבו על המלחמה הזו, ניתן למצוא גם לא מעט הפקות לקחים שחלקם כבר מיושם, לפחות בתוך הצבא. על אחד הלקחים הללו אני מבקש להצביע בשורות הבאות: אין לישראל שום סיבה להתנצל על מלחמה שהיא מנהלת כדי להמשיך ולהתקיים במזרח התיכון כמדינה עצמאית. מתקפות הטילים מאירן, מלבנון ומרצועת עזה מלמדות שהאויבים נחושים להשמיד את הישות הציונית, אך בה בעת הם מתקשים מאוד לעשות זאת. גם אירן, למרות ארסנל הטילים שלרשותה. מתוך נקודת מוצא זו, על ישראל להוסיף ולנצל את ההזדמנות שנקרתה לה מאז מחצית ספטמבר 2024 ולהכות בחיזבאללה. במקביל עליה לעצב סדר יום מדיני חדש בצפון ובדרום כפי שכבר הצעתי בעבר.
נותרנו עם אירן. הלב רוצה להכות באירנים ומהר לאחר שפעמיים (אפריל ואוקטובר) הם תקפו את ישראל בסוגים שונים של ירי תלול מסלול. הראש אומר שהתגובה צריכה להיות חזקה ומדודה, כדי למנוע הסלמה אזורית נוספת. בכל תרחיש, רצוי שיהיה תיאום עם וושינגטון, בת בריתה ההיסטורית של ירושלים. לא רק בגלל הברית ההיסטורית, אלא גם בעיקר בשל הגיבוי האמריקני הקבוע, הכולל למשל, נושאות מטוסים אמריקניות המשייטות באזור, חימושים, סיוע ביירוט הטילים מאירן וכמובן סיוע כספי נדיב. ניתוח ההתבטאויות של הנשיא ביידן והמועמד לנשיאות טראמפ בסוף השבוע האחרון אינו מבשרות טובות לישראל.
אחרי הפתיחה הזו, ישראל בבעיה. הנה החלופות שעומדות לרשותה:
1. ויתור על תגובה צבאית נגד אירן. היענות לקריאה של ביידן שלא לתקוף את אירן, משרתת אינטרס של הנשיא האמריקני שמבקש למנוע עלייה במחייר הנפט חודש לפני בחירות בארה"ב. החלופה הזו עשוי להפחית את המתח בין טהרן לישראל עד לסבב הבא. סבב כזה יגיע משום שישראל כותשת את חיזבאללה, הארגון החשוב ביותר שבנתה טהרן ברחבי המזרח התיכון מאז המהפכה בשנת 1979.
2. תקיפה צבאית ישראלית נגד מתקני גרעין אירניים, כפי שקרא דונלד טראמפ לעשות. בחירה בחלופה כזו תבהיר לאירן מהן יכולותיה הצאיות של ישראל (מהן באמת?) ותחייב את אירן להגיב. הבעיה היא לא בסבב מהלומות אווירי ממושך. הבעיה חמורה הרבה יותר, משום שטראמפ אומר לישראל לתקוף, ומה שהוא למעשה מתכוון לומר הרבה יותר פשוט: ארה"ב לא תתקוף את אירן. האם ישראל מסוגלת לבד?
3. להמתין עם התקיפה עד לאחר הבחירות בארה"ב. הדבר לא רק ישאיר את אירן בדריכות ובמתח לראות מהיכן תגיע המכה הישראלית אלא יאפשר לתכנן מדויק יותר את התגובה. החלופה הזו נחלקת לשניים:
א. אם טראמפ מנצח את קאמלה האריס, ישראל תיוותר לבדה מול אירן. ישראל (ואירן) לא עניינו את טראמפ בהיותו נשיא (2020-2016). הוא היה ממוקד הרבה יותר בנושאי רוסיה וקוריאה הצפונית. נכון, הוא העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. צעד סמלי חשוב, ולא יותר מזה. ברגע האמת פלט (במתכוון?): אם אתם רוצים פתרון של שתי מדינות לשני עמים זה בסדר. ואם אתם רוצים פתרון של מדינה אחת לשני עמים זה גם בסדר. המסקנה: טראמפ שטחי, לא בקי בפרטים וגם הוא לא הצליח להביא את הסעודים (זה מה שבנימין נתניהו באמת רוצה) לחתום על הסכם עם ישראל. טראמפ גם לא יתקוף באירן.
ב. אם קאמלה האריס מנצחת, ממשל ביידן היוצא (בינואר 2025) יוסיף ללחוץ על ישראל להימנע ממתקפה. האריס תהיה מעורבת הרבה יותר בקביעת מדיניות החוץ, ונדמה שגם היא לא מעוניינת בהסלמה במזרח התיכון.
אז מה עושים? מתאמים את התגובה עם ממשל ביידן (ואחרי נובמבר עם הצוות של המנצח/ת בבחירות) רצוי שהתגובה תהיה מוסכמת על האמריקנים. למה? כי יש להם מנופי לחץ על ישראל הרבה יותר מאשר בכיוון ההפוך. חשוב לשמור על הברית הזו, גם אם יש חילוקי דעות, כי חיפוש אחרי מעצמה עולמית אחרת שתתמוך בנו עשוי להתברר כמאמץ סיזיפי שסופו עשוי להסתיים בכישלון.