יום הזיכרון לשבעה באוקטובר חשף באכזריות את ההבדל התהומי הנוקב עד לתשתית הקיום בין הסיפור שלנו לסיפור שמספרים אויבינו לעצמם ולעולם. נכנסתי למקורות מידע תומכי חמאס, אך אין הבדל בינם לבין ערוצים תומכי פת'ח. מבחינתם, החורבן הכמעט מלא של הרצועה, מותם של עשרות אלפים מקרב בני עמם, הגלייתם של רוב מוחלט של תושבי הרצועה ממקום למקום ועוד - היו שווים במחיר אותו יום אחד מאושר שבו הותר להם לממש את עילת הקיום שלהם: לרצוח יהודים, לערוף את ראשי ילדינו, לאנוס באכזריות את בנותינו, לקשור הורים וילדים יחד ולשורפם חיים ועוד מיתות משונות שרק הדמיון של בני עמלק אלה יכול היה להמציא.
הם הציגו בשמחה תמונות עכשוויות של הורים לנרצחי מסיבת הנובה, שהתפרקו בבכי קורע לב לנוכח תמונות יקיריהם הנעוצות על עמודים במקום שהמה לפני שנה חוגגים ורוקדים, ובאחת הפך למזבח ענק שקלט את דמם של מאות בנינו ובנותינו שנרצחו בידי ערביי עזה. ארץ אל תכסי דמם.
וזה מה שכתבו תומכי חמאס אלה לאם השכולה: "לא משנה כמה תבכי... זה העונש לכל מי ששולח את בניו להרוג פלשתינים חסרי הגנה בעזה. שמרו על בניכם החזירים ותחזרו למקום שבאתם ממנו. האדמה הזו לא מספיקה לשניים. קיבלנו את פניכם בארצנו בגלל שדוכאתם, ובגלל שכל העולם שנא אתכם, ובכל זאת הגנו עליכם ועזרנו לכם, גנבים טרוריסטים שכמוכם. ואז בגדתם בנו וגנבתם את אדמתנו ובתינו והרגתם את עמנו. רבים מבניכם החזירים עדיין הורגים פלשתינים חסרי הגנה בעזה".
אני מביא את הדברים כדי שנבין שאלה "עיקרי האמונה" של ערביי עזה, ואם תבדקו - גם של ערביי שומרון ויהודה. הם לא השתנו במאת השנים האחרונות ומחייבים אותנו אחרי שבעה באוקטובר להפנים את האמת האכזרית שלא תיתכן פשרה בין שני הסיפורים:
ובכן, חיילי צה"ל הם "בני חזירים", כפי אחד הכינויים המפורסמים באיסלאם ליהודים. מדובר בדה הומניזציה המכשירה רצח יהודים באשר הם חיות טמאות ולא בני אדם. "תחזרו למקום שבאתם ממנו" - אין קשר בין היהודים לארץ התנ"ך, הם שייכים למקומות גלותם. זה גם אחד העקרונות בסעיף 20 באמנה הלאומית הפלשתינית, מסמך רשמי של הרשות הפלשתינית ה"מתונה". "האדמה הזאת לא מספיקה לשניים" - אין פשרה על הארץ הזאת, ולא יכולה להיות פשרה. כך גם נכתב במפורש באמנת חמאס.
"קיבלנו את פניכם בארצנו" - במאה ה-19 הייתה הארץ ריקה כמעט לגמרי, אבל בנרטיב הפלשתיני, הייתה פה ארץ שוקקת חיים ערביים. ומה אתם יודעים, הם קיבלו את פנינו בנדיבות. אינכם מאמינים? תשאלו את אלפי הנרצחים שעונו ונשחטו במאורעות הדמים השונים, הרבה בטרם דובר על מדינה יהודית. "בגדתם בנו וגנבתם את אדמתנו" - אתם מבינים, לא די שלא אמרנו תודה על השחיטה ההמונית, אלא שגנבנו את אדמתם. אדמתם זו, לפי תפיסתם, היא תל אביב וחיפה ואשדוד. הכינוי "טרוריסטים" שמור לנו, מכיוון שהם לוחמי חופש הדורשים צדק, ואילו אנחנו גזלנים שחמסו אדמה לא להם. אגב, זה הנרטיב השליט גם בקרב רבים מאזרחי ישראל הערבים (ראו את חזון ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל).
השקר אינו חטא בתרבות הזאת. ההפך. העובדה שאויבינו (כולם) משתמשים בילדיהם כמגן אנושי ומסתירים חומרי נפץ אדירים בגני ילדים, בתי ספר ומסגדים וגם בחדרי ילדים, אינה מעלה ומורידה דבר. מבחינתם, הם לא אחראים לתושביהם, "זה האו"ם אחראי", והאו"ם אכן הרגיל אותם לכך שאינם צריכים לדאוג לחיים היומיומיים מכיוון שכמות האידיוטים השימושיים שמזרימה להם כספים, היא אינסופית. במצב כזה נותר להם זמן רב להתמקד בעילת הקיום שלהם: רצח יהודים.
אז מה יהיה, האם לנצח נחיה על חרבנו? כנראה שכן. רפאל איתן ז"ל, הרמטכ"ל לשעבר, אמר פעם שהוא מעדיף לחיות על חרבו מאשר לחיות עם חרב על הצוואר. הדבר מחייב אותנו לאורך נשימה ולסבלנות ברזל בכל הנוגע להבסת האויב והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות. זו צריכה להיות פעולה שיטתית ומתמדת, ללא רפיון. נלמד מאבותינו שבי ציון בבית השני, שידעו לבנות ולהיבנות וגם להגן ולהילחם: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח (החרב)".