בשנות החמישים של המאה הקודמת, טקסי יום העצמאות הממלכתיים כללו מצעד צבאי ובמות המיועדות לבכירי המדינה והצבא ולמוזמנים. הציבור "זרם" עם התכנים שההנהגה שידרה באותם טקסים ובטקסי זיכרון ממלכתיים נוספים. אלא שמאז מלחמת יום הכיפורים השתנו הדברים בהדרגה. הטקס ה"ממלכתי" לציון יום השנה הראשון לשבעה באוקטובר שיקף תמונת מציאות שציבור שלם בישראל ובתפוצות אינו מזדהה איתה ומלכתחילה קמה יוזמה לטקס אזרחי אלטרנטיבי. טקסי יום העצמאות הממלכתיים מאז 1948 הבליטו בעיקר את עוצמתו של צה"ל והציבור יצא לרחובות לחזות במטס האווירי. בשנות החמישים של המאה הקודמת, רוב הטקסים הממלכתיים לציון עצמאות ישראל ומלחמות ישראל עוצבו על-ידי ההנהגה, והציבור "זרם" עם התכנים, כאמור, ולא התנגד להם. אלא שמאז מלחמת יום הכיפורים הדברים השתנו. אמון הציבור בהנהגה ירד פלאים, בראש ובראשונה עקב ה"מחדל" ותוצאותיו. אחת מתוצאות משבר האמון הייתה הקמת ועדת חקירה ממלכתית שבראשה השופט אגרנט. אחרי שנת 1973 הייתה שורה של מלחמות, שהראשונה שבהן מלחמת לבנון (1982) - "שלום הגליל" - שהחלה כמבצע צבאי מוגבל והוגדרה בדיעבד כ"מלחמת ברירה". התמיכה של הציבור במלחמה צנחה בהדרגה עד שהמונים יצאו לכיכרות ומחו נגד המלחמה בעודה בעיצומה. תופעה שכזאת לא נראתה עד אז. בספרם "מלחמת שולל", המחברים זאב שיף ואהוד יערי בחנו את התופעות הללו אחת לאחת. "קרבות/ מבצעים צבאיים" הפכו לדבר שבשגרה מתוך מטרה להגן על יישובי הצפון ועוטף עזה בעיקר. המסר של ההנהגה לציבור היה קבוע - אין עם מי לדבר, לפיכך נמשיך להכות באויב." הטענה שאין עם מי לדבר בלמה את סיכויי המשא-ומתן הישראלי-פלשתיני מאז 1993. הציבור נחלק ל"שוחרי שלום" ולמחנה שני שתמך בגרסה ש"אין עם מי לדבר" והתנגד להסכמי אוסלו. אחד הביטויים הקשים ביותר לפילוג היה רצח רבין. תומכי ה"אין עם מי לדבר", ובעיקר ההנהגה המדינית כבשו כל במה ציבורית. אבל ביום פקודה, נכונותו של הציבור להתגייס בכל הכוח למבצע צבאי רק התחזקה. וכך זה נשאר עד עצם היום הזה. במאמרה, נווה דרומי (ynet 8.10) מתעלמת מתהליכי זיכרון ושיכחה, שהם פועל יוצא של שימוש במסרים פוליטיים בטקסי זיכרון ממלכתיים. אלו נועד לחזק או להשכיח עובדות. לדעת נווה דרומי: "הטקס הממלכתי היה מרגש ומאחד... אסור שטקס הזיכרון ל-7 באוקטובר יהיה פוליטי כמו טקס הזיכרון לרבין". אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. אין דרך אחרת להגדיר את התנהלות הדרג המדיני מאז 1996. הם ממשיכים לנצל כל במה ציבורית, לרבות טקסי זיכרון ממלכתיים, כדי לחזק את הטענה ש"אין עם מי לדבר". לדאבוננו, ה"בוץ הלבנוני" נראה כהתחלה של הסוף. מאז שבעה באוקטובר, ולאחר שחלק ניכר מהציבור התחיל לחשוש שההנהגה המדינית "עובדת" עליו, הדברים השתנו. בטקס ה"לאומי" לזכר שבעה באוקטובר קם דור הפועל כדי לגבש כאן חברה אזרחית, מושג הנשמע זר לנוה דרומי ושכמותה, וסבור שטקסי זיכרון ממלכתיים לא אמורים להיות טעונים במסרים פוליטיים. למרות זאת, נווה דרומי מאשימה את יוזמי הטקס ה"לאומי" לזכר שבעה באוקטובר בפוליטיזציה. אם אנו חפצים במדינה ריבונית ודמוקרטית, אזי חברה אזרחית שתבנה עצמה "מלמטה", דוגמת הפרסטרויקה, היא כורח המציאות. הטענה שלך, נוה, שהטקס הממלכתי לזכר שבעה באוקטובר היה נטול מסרים פוליטיים, לא מחזיקה מים. ואני טוענת זאת באחריות רבה כחוקרת נרטיבים ומיתוסים פוליטיים.