"לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה, הַשָּׁדוֹת מְבַקְּשִׁים בְּרָכָה, הַיָּם מְבַקֵּש אֱמוּנָה וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּש דָּבָר". מלים אלו של המשוררת לאה גולדברג מתארות את מה שמתרחש אצל כל אחד, שחווה את חווית השנה הזו מ-7 באוקטובר 2023 עד 7 באוקטובר 2024.
לצערי, לאה גולדברג טעתה. זו הייתה שנה שגם למאמינים היה קשה לחיות את השנה הזו. גם למאמינים היה קשה לרוץ למקלט בקצה השכונה, גם למאמין היה קשה להיות עקור מביתו באביבים ובקרית שמונה. ורבים מתושבי קריית שמונה ואביבים הם אנשי אמונה דתית. גם למאמין היה קשה לחוות את ההרס והביזה, הטבח והאונס, החטיפה וההתעללות באחים ובאחיות יקרים ביום שמחתה של התורה בשנת תשפ"ד בעשרים ושניים ישובים בדרום הארץ.
הייתה זו שנה של שבעה, שהחלה בטבח אכזרי של אלף שלוש מאות איש ביום שבת. במקום שתהיה זו שבת של שמחה עם התורה הייתה זו שבת של טבח ומוות אכזרי, אונס, ביזה וחטיפה שבוצעו על-ידי חמאס רצחני. הייתה זו שנה, שהתחילה בשבעה והסתימה בשבעה של מלחמה, שסופה לא נראה, שבעה של מלחמה הממשיכה לקטול חיים. כל יום היא ממסגרת עלומים יפים של חייל בצבא הגנה לישראל במודעות אבל דומעות וזועקות.
קשה לחיות בשנה, שכל השדות המבקשים ברכה בשירה של לאה גולדברג נשארו השנה בצפון ובדרום בלי חורש ובלי קוצר, הכרמים בלי בוצרים ומטעי הזיתים בלי מוסקים. גרוע יותר היה לראות שדות, יערות ומטעים בחיקו של נוף יפה, שכל יופיו נמחק בירי של רשפי אש, ששרפו את גבולה הצפוני של מכורה אהובה, מכורה צרובת דמע שריפות גדולות וצרובת שכול.
המשוררת לאה גולדברג מסיימת את הבית הראשון של השיר "וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ דָּבָר", אבל אני כן מבקש. אני רק חוזר ומבקש בקשה צנועה מאד, בקשה פשוטה, שהתושב יחזור לביתו שננטש, החורש והזורע יחזרו לשדות שנעזבו, הרפתן יחזור לפרות, הלולן לתרנגולות והתלמידים ישובו אל בין כותלי בתי הספר השוממים, הצמאים לחבוק תלמידים השוקדים על ספרי הלימוד.
אני מייחל, שהשורה בה מצויות המלים "חֲלוֹמִי כְּבַד הַשְּׁתִיקָה", שבלב הבית השני בשיר כובש הלב של לאה גולדברג, תקרום עור וגידים - קריית שמונה ומטולה, כפר גלעדי ומנרה ישובו להמולת חיים יפים. שכל שכני בדיור המוגן ישובו לקיבוצם נחל עוז וימשיכו להפוך אדמת לס מדברית לכרי דשא פוריים.
בין שבעה לאוקטובר 2023 לשבעה באוקטובר 2024 ידענו שנה שקשה לחיות בה, שנה של אזעקות, שנה שאינך יודע מה עלול או עשוי להביא איתו המחר, ולמרבה הכאב, המחר הביא איתו בשורות כואבות איוב למאות משפחות בישראל.
אני חושש, שמנות השכול שעלו על גדותיהן בשנה שהתחילה בשבעה באוקטובר 2023 עד שבעה באוקטובר 2024 ימשיכו לפרוץ את כל הסכרים וידממו את חיינו גם בשנה הבאה, שעליה לאה גולדברג לא כתבה שיר. אבל זה יהיה שיר קולקטיבי שדמעותינו יכתבו - זה יהיה שיר מדמם, שיר כואב, שיר צועק!!! מי ייתן ואתבדה, ויהיה זה שיר, ששמחת חיינו תכתוב את מילותיו - שיר של שקט ושלווה, שיר של רגיעה ושלום.