מוטב לא להעמיד פנים. מניעת ההתכנסות בהפרדה הייתה הפגנה מצד העירייה - הפגנת כוח שמטרתה להבהיר שתל אביב לא תהיה כשאר ערי ישראל, שבהן קבוצות חרדים, חרד"לים ודתיים מלהטטות במיזמים של ייהוד המרחב ושינוי צביונו, בתמיכה פעילה של השלטון המרכזי. אפשר להבין את רצונה של העירייה, ואת רצונם של רבים מתושבי תל אביב, להותיר את המרחב הציבורי בעירם נקי מהשפעת הקבוצות הללו. מצד שני, אפשר היה לוותר על הקרב הזה לכמה שעות ולהתקדם הלאה, מבלי להיגרר בעיצומו של חג, בעיצומה של מלחמה ובימים קשים ומרים לקרב טריטוריאלי מיותר. ולא שֶלְעותרים מגיע שבח או פרס. גם השאיפה הבוערת שלהם להתכנסות בהפרדה בכיכר העיר היא הפגנה בפני עצמה - הפגנה של קבוצות שמטרתן לערער את הייחודיות של תל אביב, להציב דגל, סוג של סימן או איום. לא במקרה דוברים ודוברות של הימין המהפכני ניצבים בחזית המאבק הזה - אלה שרוצים לכבוש את הכיכר התל אביבית. הם רוצים את הכיבוש ואת הכיכר בעיקר כדי להרגיז. שהרי אם חשקה נפשם בתפילה, יש היכן להתפלל. ואם חשקה נפשם בהפרדה, יש היכן להפריד. אבל לא בזה העניין. הם רוצים להנכיח את המסורת שלהם, את היהדות שלהם, את הגרסה הישראלית שלהם, בעיר שבוחרת בדרך כלל בגרסה אחרת. זה מצעד הגאווה של ראש יהודי. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הדרישה לקיים תפילה בכיכר, אך דחה את הדרישה לקיים הפרדה בכיכר. מה שהוביל את העותרים לערער לבית המשפט העליון. טור זה נכתב במקור לפני התקבלה החלטה בעליון - שבסופו של דבר אפשרה תפילה בגן מאיר בהפרדה. אך לומר את האמת, בעצם העתירה לעליון כבר נרשם לעותרים ניצחון כלשהו, כי הם נקטו צעד ההגיוני מבחינתם, שפשוט אין דרך להפסיד בו. או שהעליון יקבל את עמדתם, כפי שקרה, ועיריית תל אביב תיאלץ להתכופף, ובכך תוכח אשמתה בנקיטת אפליה. או שהעליון לא יקבל את עמדתם, כפי שלא קרה, ויספק להם תחמושת נוספת לטענות על שופטים מנותקים מ"מסורת ישראל סבא" - הלשון הארכאית בגוף העתירה.