לפני שנים רבות התפרסם בהארץ מאמר דרמטי כתוב ביד אמן. ההיסטוריון פרופסור יעקב טלמון - ששמו כבר הלך לפניו בארץ ובעולם לאחר שפרסם באנגלית ובעברית (1952, 1956) את ספרו "ראשיתן של הדמוקרטיות הטוטאליטריות"
1 - תיאר בסגנון עוצר נשימה מרוץ בין שתי ספינות קרב. אחת אנגלית ואחת גרמנית. הן דהרו בים התיכון לנמל טורקי.
השנה הייתה 1914. הגרמנים הגיעו ראשונים. כך אירע שטורקיה הצטרפה במלחמת העולם הראשונה לגרמניה. אולי בגלל אותו אירוע דרמטי זניח התאפשר בסיום המלחמה לפרק את האימפריה העותמנית ולסלול את הדרך למנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובעקבותיו להקמת ישראל.
טלמון נמנה על דור של פרופסורים מיתולוגיים באוניברסיטה העברית. כאשר שבתי מהאוגדה של אברהם (ברן) אדן במלחמת כיפור ורציתי לחזור מיד לתפקידי כ"סופר המדיני" של הארץ הציע העורך גרשום שוקן לדחות זאת בכמה ימים. הוא הטיל עליי לראיין שלושה פרופסורים מרכזיים באוניברסיטה ולכתוב מפיהם כיצד הם רואים את ישראל לאחר השבר הגדול של 1973. טלמון היה בראש הרשימה. באתי אליו לשעתיים ונותרתי זמן רב. הוא היה מרתק.
עתה כתב עליו עמיתו הפרופסור אביהו זכאי מאמר הנושא את הכותרת "ההיסטוריון כאיש צעיר". הוא פורסם בכתב עת שהופיע זה עתה "אלפיים ועוד" בעריכת ניצה דרורי-פרמן.
2 זו חוברת ייחודית עשירה בתרבות ונוקטת עמדה תקיפה, חותרת-למגע מטעם הדמוקרטיה הליברלית כנגד המשיחיות וההפיכה השיפוטית. עושר מאמריה מצוי בלב ליבה של מלחמת התרבות.
טלמון הציג באוקסימורון (דמוקרטיה טוטאליטרית) תפישה מהפכנית, שלא נגררה אחרי ההוד המלווה את המהפכה הצרפתית (1789) כראש פרק לנאורות ולקידמה והצביע על כמה מראשיה ומבשריה כמי שהביאו לעולם דיקטטורה נוראה שצמחה מתוך כוונה דמוקרטית. ז'אן זק רוסו ומקסימיליאן רובספייר לא היו רווים נחת אלא זעם לו האריכו ימים לקרוא את טלמון.
הוא היה היסטוריון לוחמני. עם גינוני נימוס רבים, שעיבד את ההיסטוריה ללקחי ההווה, לפחות בדורו ולמעשה עד ימינו. לצורך זה גייס גם את הפסיכולוגיה המודרנית. (פעם אמר לתלמידו הפרופסור ישראל קולת - לגילוי נאות הוא הנחה אותי ל-M.A - כי אילו צריך היה לחזור ולבחור במקצוע אחר היה לומד פסיכולוגיה.)
המאבק שהוא ועוד גדולי רוח באוניברסיטה העברית בירושלים ובאקדמיה בעולם מנהלים ללא הרף טרם הוכרע, ולא ברור שיסתיים בניצחון אם מתבוננים במה שקורה בישראל עם המהפכה השיפוטית ועד לדיקטטורות הניבטות בהונגריה ובמדינות דרום אמריקה, וחלילה גם בארצות הברית ויש אפילו סימנים רעים בצרפת. מוכרחים להמשיך ולהיאבק.