לכבוד יום כיפור אנתח שיר של המשורר הרצל חקק מספרו "אנא בכוח, אנא בשיר".

הַתרה, הרוּח שנָדרה / הרצל חקק

"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן" הפיוט שסבא יצחק נאחז בו לאחר שתמה תפילת "כל נדרי" נָתַתָּ קְדֻשָּׁה, נָתַתָּ תֹּקֶף וְהֵדֵי שׁוֹפָרוֹת כְּמוֹ בּוֹקְעִים הֵדִים הֵדִים, בִּבְכִי שׁוֹבֵר, קוֹל שֶׁל צִנַּת בַּיִת, כָּל רַעַף לִבּוֹ שׁוֹבֵר. זֶה הַזְּמַן לִרְאוֹת בֵּין גַּלִּים, בְּתוֹךְ קַרְנֵי הַמַּחְשָׁךְ. לִרְעֹד עַד יֹפִי בֵּין עַנְפֵי הַסְּבַךְ וְזֶה יָבוֹא. הַנְּשָׁמָה. הָאֲבָרִים הַשְּׁבוּרִים זוֹכְרִים נִדְרָהּ. רוֹצִים חֶרְדַּת סְעָרָה. נְתַתֶּם לִבְּכֶם לִבְכּוֹת עִמִּי אֶת כָּל הַצְּעָקָה וְהַשִּׁירָה. יַחַד אַסִּירֵי אֳנִי נֵלֵךְ בַּשַּׁיָּרָה. כִּי אַשְׁרֵינוּ וְאַשְׁרֵי. וְזֶה יֶחֱזַק מִכָּל תִּשְׁרֵי. מִכָּל נִדְרֵי. הַנֵּר בּוֹעֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה. וְזֶה, וְעַד, וָעֶד. נֵאָחֵז בַּקְּרָשִׁים, בַּנְּדָרִים הָאֵלֶּה נִשָּׁאֵר. וְלֹא תִּהְיֶה עוֹד הַתָּרָה. הרצל חקק בחר לצטט משפט מתפילת "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" לפני שירו: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן", אולי כדי לומר לקורא שהשיר מתייחס לשני החגים: רֹאשׁ הַשָּׁנָה ויוֹם כִּפּוּר. לאחר שתמה תפילת "כָּל נִדְרֵי" העוצמתית והמרגשת נאחז הסבא יצחק בפיוט "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" כי מבחינתו יש קשר ביניהם. בשיר משובצות מילים הקשורות ל"כָּל נִדְרֵי": נִדְרָהּ. מִכָּל נִדְרֵי. בַּנְּדָרִים, כי תפילה זו היא כעין התרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה. המילה האחרונה בשיר היא "הַתָּרָה". יכולות להיות לה שתי משמעויות: המשמעות הראשונה היא היתר, אישור: לפי הנאמר בתפילת "כָּל נִדְרֵי": "אָנוּ מַתִּירִין (מרשים) לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים". המשמעות השנייה היא ביטול והפרה של נדרים. סבא התרגש ממילות "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" והמשורר הרצל חקק משבץ מהן בשירו. את שם הפיוט הוא הופך ללשון יחיד: "נָתַתָּ תֹּקֶף". הרצל כתב: "נָתַתָּ קְדֻשָּׁה" בדומה לנאמר בתפילה: "קְדֻשַּׁת הַיּוֹם". ב"נְתַנֶּה תּוֹקֶף" נאמר: "וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע" והמשורר כתב בלשון רבים: "וְהֵדֵי שׁוֹפָרוֹת כְּמוֹ בּוֹקְעִים". בתפילה כתוב: "אֱמֶת, כִּי אַתָּה הוּא: דַיָין וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וְעֵד" והרצל חקק כתב: "וְזֶה, וְעַד, וָעֶד". השיר מתכתב עם תפילות הקשורות ליום הכיפורים, בנוסף לפיוטים "כָּל נִדְרֵי" ו"וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף": א. בשיר כתוב: "אַסִּירֵי אֳנִי" ובנוסח הכפרות הנאמר לפני יום הכיפורים כתוב: "בני אדם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל". המשורר המיר את המילה "עֳנִי" במילה "אֳנִי" (אוניה, צי של אוניות). הפסוק "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל" (תהילים ק"ז, י') כתוב במזמור על החייבים לומר ברכת "הגומל". ב. בתפילת מנחה ביום הכיפורים קוראים כהפטרה את ספר יונה, בו מסופר על יונה הנביא שמיאן למלא את שליחותו ללכת לנבא לאנשי העיר נינווה, הוא ניסה לברוח באונייה שהפליגה לתרשיש. כאשר פרצה סערה בים אמר לאנשים שהיו איתו בספינה שיזרקוהו לים. דג בלע אותו ולאחר שלושה ימים פלט אותו ליבשה. בשיר כתוב כרמזים לכך: "זֶה הַזְּמַן / לִרְאוֹת בֵּין גַּלִּים" אַסִּירֵי אֳנִי", "בְּעֵין הַסְּעָרָה".

השיר מתכתב עם תפילות הקשורות לראש השנה:

בראש השנה קוראים בתורה על עקידת יצחק, אליה רמז המשורר בכותבו: "בֵּין עַנְפֵי הַסְּבַךְ", "נֵאָחֵז בַּקְּרָשִׁים" - כי בסיפור עקידת יצחק ראה אברהם "וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כ"ב, י"ג) . "וְעַד", "וָעֶד" אברהם אמר לשני הנערים שהלכו איתו ועם יצחק בנו: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה". "הַתָּרָה" - אברהם התיר את יצחק מהקשרים בהם עקד אותו אל המזבח ושחרר אותו. חיים גורי כתב בשירו "ירושה": "הילד שהותר מאסוריו / ראה את גב אביו"... הגיוני שאברהם שבתחילה עקד את יצחק על המזבח, התיר אותו מהחבלים. השיר הוא מלאכת מחשבת המשלבת תוכן וצורה בצורה חכמה. השיר בנוי משני בתים ארוכים, בהם יש מילים חוזרות ורעיונות שקושרים ביניהן. הבית הראשון כתוב בלשון יחיד: "נָתַתָּ קְדֻשָּׁה" כפנייה לאלוקים, בעוד הבית השני כתוב בלשון רבים: "נְתַתֶּם לִבְּכֶם" אשר יכול להיות מופנה לאנשים או לאברי הגוף השונים אשר הוזכרו בבית א', כזוכרים את הנדר של הנשמה. יש בשיר אמצעים אומנותיים רבים, למשל חזרות על מילים - השורש ש.ב.ר. חוזר מספר פעמים בשיר: "וְהֵדֵי שׁוֹפָרוֹת כְּמוֹ בּוֹקְעִים /הֵדִים הֵדִים, בִּבְכִי / שׁוֹבֵר, קוֹל" "כָּל רַעַף / לִבּוֹ שׁוֹבֵר", "הָאֲבָרִים הַשְּׁבוּרִים זוֹכְרִים / נִדְרָהּ". ההרגשה שלי היא שיש לשבירה מספר משמעויות. אחד מסוגי התקיעות בשופר הוא "שברים", לב האדם נשבר, אברי גופו של האדם חשים שבר. אין הכוונה ש"הָאֲבָרִים הַשְּׁבוּרִים" נשברו ממש, אלא כשם שהלב המייצג את הנשמה חש שבור, כן חשים גם כל אברי האדם. פעמים רבות סיפרו הרצל ובלפור חקק את הסיפור המשפחתי על הסוד שהוסתר מהם, עד שגילוהו בהיותם בני 29. שניים מילדיהם של הסבא והסבתא, יצחק ותופחה חבשה, נרצחו בחג שבועות בשנת תש"א (1941) בפרהוד בעירק. לבבותיהם "נשברו", אך הם הוסיפו להאמין ולהתפלל. הירצחם של נורי ואברהם חבשה הי"ד, לא ביטל את נדרהּ של הסבתא לדבוק בקדושה, להתפלל ולומר תהילים.

המילה הרומזת "זה"

"זֶה הַזְּמַן /לִרְאוֹת בֵּין גַּלִּים", "וְזֶה יָבוֹא. הַנְּשָׁמָה" "וְזֶה יֶחֱזַק מִכָּל תִּשְׁרֵי" "וְזֶה, וְעַד, וָעֶד" כאשר אומרים "זה" מצביעים על דבר מה. מתעוררת שאלה: למה הכוונה במילה "זֶה"? כותב השיר ידע על מה הא כותב, אך אני חשה שכל דבר שאומר יהיה בגדר ניחוש. "הרגשיר" שלי הוא ש"זה" הוא הנדר שכביכול נדרה הנשמה לחיות. המילה "סְעָרָה" - "רוֹצִים / חֶרְדַּת סְעָרָה" - "הַנֵּר בּוֹעֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה" אפילו כשמתחוללת סערה בחיי האדם וקורה לו אירוע קשה ומטלטל הנשמה שהיא כמו נר ("נֵר ה' - נִשְׁמַת אָדָם" משלי כ', כ"ז) ממשיכה לחיות.

משחקי מילים חכמים ולא שגרתיים

"שׁוֹפָרוֹת" - "שׁוֹבֵר" ("בִּבְכִי /שׁוֹבֵר"), האותיות פ' ו-ב' שייכות לקבוצת בומ"פ והן יכולות להתחלף זו בזו. "לִרְאוֹת בֵּין גַּלִּים" - "לִרְעֹד / עַד יֹפִי בֵּין עַנְפֵי הַסְּבַךְ", במילים "לִרְאוֹת" ו"לִרְעֹד" מתחלפות זו בזו האותיות א' ו-ע' וגם האותיות ת' ו-ד' השייכות לקבוצת דטלנ"ת. "לִבְּכֶם לִבְכּוֹת" שתי המילים פותחות באותן שלוש אותיות: ל.ב.כ. שִּׁירָה במשפט "נְתַתֶּם לִבְּכֶם לִבְכּוֹת / עִמִּי אֶת כָּל הַצְּעָקָה וְהַשִּׁירָה" - "שַּׁיָּרָה" במשפט "יַחַד אַסִּירֵי אֳנִי / נֵלֵךְ בַּשַּׁיָּרָה" ודמיון חלקי יש למילים "אַשְׁרֵינוּ וְאַשְׁרֵי" בהן מופיעות האותיות ש.ר.י וכן גם במילה "תִּשְׁרֵי" במשפט "וְזֶה יֶחֱזַק מִכָּל תִּשְׁרֵי".

מילים דומות אך שונות בכתיב או בניקוד:

"וְעַד", "וָעֶד" קוֹל / שֶׁל צִנַּת בַּיִת", ו- "כָּל רַעַף / לִבּוֹ שׁוֹבֵר".

מסרים חשובים בשיר

התוכן כתוב כמארג שנעים לקוראו, גם אם אין הקורא מבין את כל הכוונות שבו. המילים מתנגנות ומרעידות את הלב החש בקדושה ובמסר המועבר בשורות השיר. בעת מצוקה גדולה יכול האדם למצוא כוחות להמשיך בחיים ולראות את הטוב שבהם. המשורר מביא מספר דוגמאות להמחשת הקשיים ודרך ההתמודדות של האדם. גם בעת קושי אפשר וחשוב "לִרְאוֹת בֵּין גַּלִּים" ולמצוא אור "בְּתוֹךְ קַרְנֵי הַמַּחְשָׁךְ". "לִרְעֹד / עַד יֹפִי בֵּין עַנְפֵי הַסְּבַךְ" הסבך רומז לבעיה מסובכת שקשה לפותרה, אך גם במקרה כזה שבו האדם חושש ורועד מפחד, הוא יצליח למצוא יופי בחיים. המשורר מאמין שכך יהיה והוא אומר בביטחון: "וְזֶה יָבוֹא". על מה הוא מתבסס? "הַנְּשָׁמָה" - יש באדם נשמה שנותנת לנו חיים, ויש בו רצון לחיות. הבית השני מדגיש את חשיבות ה"ביחד", העוזר לאדם להתגבר ולא "להישבר". הפעלים בבית זה הם בלשון רבים: "נְתַתֶּם", "נֵאָחֵז", "נִשָּׁאֵר". הסובבים את האדם עזרו לו כאשר הזדהו איתו בצרותיו, הקשיבו לו ובכו ביחד איתו. הם היו איתו בכל מצב: כאשר צעק ברוב סבלו, וגם כאשר שר לאחר שהתמודד עם הסבל והצליח לכתוב שירה או לשיר עם מנגינה: "נְתַתֶּם לִבְּכֶם לִבְכּוֹת / עִמִּי אֶת כָּל הַצְּעָקָה וְהַשִּׁירָה". בנוסף לכך כתוב במפורש: "יַחַד... / נֵלֵךְ בַּשַּׁיָּרָה" - הדימוי של השיירה מזכיר את סיפורו של חיים נחמן ביאליק "ספיח" ואת חלום הפלאי והשיירה: "בַּחֲלוֹמִי – והנה דרך ארוּכּה וכִבְדַת חול לְפָנַי. והדרך מלאה שַׁיָּרוֹת שַׁיָּרוֹת של שָׁבֵי יריד – וַאני בתוך הַשַּׁיָּרוֹת...". הרצל חקק חש שהיה בסבא (וגם בסבתא) שלו משהו מן הדמויות הפלאיות הנמצאות כביכול מעבר למציאות. צופים מהצד, אבל בכוחם הנאצל הם יודעים להיות גם חלק מן השיירה, מן החיים, ולהאציל עליהם מכוחם הרוחני. השיירה מתחברת באסוציאציה שלי גם ל"שיר השיירה" שאת מילותיו כתב עלי מוהר, בו מתחברות "שיירות" שונות לאורך ההיסטוריה של העם היהודי: "...ונמשכת שיירה מן המאה שעברה..." אחד ה"עוגנים" המחזקים את הרצל וגם את אחיו בלפור חקק הוא החיבור למסורת, למורשת ולהיסטוריה של עמנו, בראותם את עצמם כממשיכים ב"שיירה" של דורות העם היהודי. בנוסף לכך, כאשר בני ישראל הלכו במדבר יש דעה שהלכו בצורה של "שיירה", כטור ארוך שהיה לו חלוץ (השבט שהלך בראש) ומאסף (שבט דן הלך בסוף הטור). נחלקו אמוראים בתלמוד הירושלמי: "כיצד היו ישראל מהלכין במדבר? רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה (נחלקו בדעותיהם), חד אמר - כְּתֵיבָה (בני ישראל הלכו בצורה של מרובע סגור), וחד אמר - כקורה (בצורה של טור ארוך)..." (ירושלמי עירובין פרק ה'). החשוב מבחינתנו הוא שבשתי צורות ההליכה כל העם היה ביחד. מאוחדים במטרותיהם ובאמונתם. המילים "נֵאָחֵז בַּקְּרָשִׁים" קשורות גם הן לתקופת ההליכה של בני ישראל במדבר. על קרשי המשכן פרשׂוּ את יריעות אוהל מועד. (שמות כ"ו, ט"ו-ל', שמות ל"ו, כ'-ל"ד). הרצל חקק כתב שהוא וההולכים איתו, כולנו "נֵאָחֵז" באמונה ובמסורת. "בַּנְּדָרִים הָאֵלֶּה נִשָּׁאֵר" יש נדרים שמקיימים אותם ולא רוצים לבטל אותם ולהתירם. "כִּי אַשְׁרֵינוּ / וְאַשְׁרֵי" אנו מאושרים באמונתנו ופסוקים רבים נאמרו בעניין זה, כ"אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁ-ה' אֱלֹקיו" (תהלים קמ"ד, ט"ו).

לסיכום

יהי רצון שנהיה ביחד, באחדות. "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" - מחוברים ביחד באכפתיות זה לזה. כואבים את כאב הזולת וגם שמחים בשמחתו. כביכול אנו נודרים נדר להיות כולנו ביחד ולנדרים האלה שכולנו אומרים ומקבלים על עצמנו להיות טובים ולהתמודד עם כל הבא בכוחות משותפים "בַּנְּדָרִים הָאֵלֶּה נִשָּׁאֵר. / וְלֹא תִּהְיֶה עוֹד / הַתָּרָה".