לא יהיה אפשר לשקם את ישראל בלי חשבון נפש מכל מי שהובילו אותה, קבלת אחריות וחקר האמת. זה פשוט לא יעבוד. יהודים בכל העולם מכים על החזה כבר מאות שנים בווידוי על כך שאשמו ופשעו. החג הזה הוא ביטוי לביקורת עצמית. היהדות מחנכת לקבלת אחריות.
השנה האחרונה חייבה את כל מי שאוהבים את המדינה הזאת להתבונן על עצמם ועל החברה שלנו. להביט ברוע המוחלט של האויב, ומנגד בכוחות העצומים שיש בעם ישראל.
להכיר בהתפוררות המדינה לזמן מסוים ב-7.10, להיעלמותה. להרגיש כאב עמוק, בושה על מה שקרה לנו, וגם גאווה גדולה בעם הזה, שתוך דקות ידע להתאפס ולזהות מה חשוב ומה לא.
באופן אישי זו הייתה גם השנה החשובה בחיי. איבדתי חברים. הרגשתי אחריות על כתפיי כמפקד במילואים כפי שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי אחריות לאומית לעם הזה כפי שלא ידעתי בשום תפקיד, כולל בממשלה.
בשנה הזאת לא היה מספיק זמן למשפחה, לילדים, למורכבות שלא מראים בשום מקום אצל אלה שנשארים מאחור, מודאגים. לא היה זמן לכאוב את האובדן וללוות משפחות שכולות. כמעט לא הספקתי להגיע להלוויות, לנחם אבלים, להסביר את ישראל ברשתות הזרות. לא היה זמן לכלום.
אבל איכשהו היה לי המון זמן לשאול את עצמי שוב ושוב: איך הגענו למצב הזה? איך תקפו אותנו ככה? מה אני הייתי יכול לעשות אחרת? אין לי תשובות לכל, אבל אני בטוח בדבר אחד: מי שמתחמקים מלעשות חשבון נפש, מלהכות על חטא, מלקבל אחריות בגלל אינספור תירוצים - לא יוכלו להיות מי שמשקמים את המדינה.
אז הנה, אני אחראי בכל נקודה שבה נגעתי ובה הייתי: אין לי ספק שלא שאלתי מספיק שאלות כשיכולתי. הייתי משוכנע שיש במערכת הפוליטית אנשים רציניים וחכמים יותר, שיודעים מה הם עושים. נתתי כבוד לניסיון החיים ולמילים שיצאו להם מהפה.
כמי ששירות בצבא בסדיר ובמילואים הוא חלק מהזהות שלו, לא פקפקתי כנדרש ביכולות של הצבא, בהנחות המוצא של מערכת הביטחון. ראיתי אנשים טובים ורציניים, לעומת הנכלוליות הפוליטית - והסתפקתי בזה. ניהלתי מאבקים פוליטיים, אבל נדבקתי להנחת המוצא המקוללת שלפיה זה בסדר שיש אנשים במערכת הפוליטית שכל תכליתם היא לשרוד.
קמתי בבוקר 7 באוקטובר בלי נשק בבית, בלי תובנה מהירה מה קורה, בלי חדות של לוחם. לקח לי שעות ללבוש מדים ולהצטרף, ולקח לי ימים להבין שהיינו במלחמה קיומית. טעיתי.
לא עוד. לא בשנות חיי. בתחקיר שלי עם עצמי, בחשבון הנפש שלי ביום כיפור, אין יותר סלחנות לבינוניות, לבריחה למחנאות פוליטית כתירוץ לטמטום. הפכתי ימני יותר, ציוני קיצוני יותר. חזרה ליסודות, בלי אמנות הפשרה. צריך פה ציונים קיצוניים, כאלה שמבינים שנדרשת אכזריות כלפי האויב ורכות כלפי בני העם שלנו.