הכותרות צועקות אחרי שבית המשפט העליון החליט הפוך בשנה שעברה, אחרי שבית המשפט המחוזי החליט השנה בדומה להחלטת בית המשפט העליון אשתקד, בא בית המשפט העליון, הפך את הקערה על פיה, וקבע את המובן מאליו: מותר כמובן ליהודים, בארצם, ארץ ישראל, להתפלל כמנהג הדורות, וכמנהג התפילות בבתי הכנסת, במרחב הציבורי. האם אני מתפלל? לא, אינני מתפלל. האם אני מכבד את המתפללים? ודאי, אני לא רק מכבד אותם, אני אף מציע להם שיתפללו גם עבורי. כאשר אני מסרב באדיבות להצטרף לתפילה, האם אני זכאי לקבוע למתפללים את נוהלי התפילה ואת מנהגי התפילה? מה פתאום, המתפללים זכאים להתפלל כאוות נפשם כל עוד אינם מהווים הפרעה רבתי לסביבתם. יש מצב שגורמי שלטון ישללו התכנסות, מסיבות של בריאות, מסיבות של ביטחון, מסיבות של בטיחות, מסיבות של מטרד לציבור. אך אם מותרת ההתכנסות, תכני ההתכנסות, אופיה ודרכי ניהולה נתונים בידי המתכנסים (ממש כפי שהמשטרה לא מוסמכת להתערב בתכני הפגנות) כל עוד הם שומרים על כללים שסוכמו מראש, בנושאי בטיחות, ביטחון, בריאות ומטרד לציבור. מי אני שאומר למתכנסים שלא לתת ידיים איש לרעהו? מי אני שאומר להם שלא לעמוד על הראש? מי אני שאומר להם שלא לשים מחיצה, כמנהג אבותיהם ואבות אבותיהם, וכמנהגם בבתי הכנסת הסמוכים? מי שמני? מי נתן לי את הסמכות לכך? אנו חיים במדינה חופשית. אם התפילה מותרת, אז ודאי שהמחיצה מותרת. כי המחיצה היא חלק בלתי נפרד מהתפילה. וכל מי שרוצה להתפלל בלי מחיציה ילך 100 מטר ימינה או 500 מטר שמאלה ויתפלל בלי מחיצה, מדינה חופשית, דמוקרטיה. מעט מהדיון הגיע לעיתונות, ואחד השופטים השווה את איסור המחיצה לימים שכולנו נרצה לשכוח ימים בהם אמרו ליהודים, "אתם כמובן מוזמנים לביתנו אך ללא הכיפות". הכיפה איננה חלק ממני, אך היא חלק בלתי נפרד מיהודים רבים, ממש כפי שההפרדה המגדרית וחציצה בין גברים לנשים היא חלק מהתפילה היהודית. אם קיימת סיבה אמיתית לאיסור ההתכנסות, יש לאסור את התפילה, אך אם התפילה הותרה, הותרו גם מנהגיה, אותם מנהגים הנהוגים אלפי שנים, אותם מנהגים הנהוגים בבתי הכנסת הסמוכים. מדינה חופשית. אני מנסה לשוות לאירוע משמעות מכוננת. רק לפני מספר ימים מונה ממלא-מקום חדש לנשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. עמית גדל בשכונת שפירא שבדרום תל אביב, הוא בן להורים ניצולי השואה שהכירו ונישאו בישראל, הוא למד בבית ספר היסודי ממלכתי-דתי "מוריה", ובבית הספר התיכון הדתי צייטלין שבעיר. עמית יכול להוות גשר בין תרבויות, גשר בין פלגים אשר עיר מולדתו. תל אביב כל כך זקוקה להם. מי ייתן ופסק הדין לא יהא רק נאת מדבר בודדה, אלא הוא יביא להעמקת הקשר ולהבנה הדדית טובה הרבה יותר בין יהודים ליהודים, אשר בלעדיה לא תהיה לעולם הבנה הדדית טובה בין יהודים לערבים.