לפני שנה, ערב יום הכיפורים, מצאנו את עצמנו במצב עגום. מריבות פנימיות, חילוקי דעות על סוגיות שנראו אז כהרות גורל, אפילו ויכוחים על אופי ואופן התפילות בבתי הכנסת. היינו עסוקים בכעסים, בטענות, ובהשוואות - האחד לשני.
אבל אז הגיע שבעה באוקטובר, ימים ספורים אחרי אותו יום חשבון הנפש, המציאות השתנתה. חזינו במו עינינו בחיבור ובאחדות שיכולים להגיע מתוך כאב משותף ואיומים חיצוניים. לפתע השיחות על מריבות פנימיות התחלפו באחווה ושותפות גורל.
היום, שנה אחרי, אנחנו שוב ניצבים כמעט באותו מקום. כפסע בלבד מהנקודה שבה היינו אז - הפילוג והשסע בחברה שלנו מאיימים שוב לקרוע אותנו מבפנים. במקום לחפש את המשותף, אנחנו מתמקדים במפריד. הוויכוחים התעצמו, ההבדלים הפכו לעימותים, והשסע הפך לפצע שמאיים על הלכידות שלנו.
אבל יום הכיפורים מזכיר לנו, בכל שנה מחדש, את היכולת לסלוח ולמחול. זה לא רק יום של סליחה מול הקב"ה אלא גם בינינו. זו הזדמנות לעצור, להרהר ולהזכיר לעצמנו שאין לנו מקום לפילוג, אלא לתיקון, למחילה ולחיבור.
הבחירה בידיים שלנו - האם נמשיך להעמיק את השסע, או שנשתמש ביום הכיפורים כהזדמנות להתחיל מחדש, להפוך את הוויכוחים לשיח, את הפילוג לאחדות, ואת המריבות לסליחה. כי בסופו של דבר, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר.