משה שרת היה ראש ממשלה גרוע לא רק בכישלונו המדיני והביטחוני אלא גם ביחסיו הכמעט פליליים עם מערכת שלטון החוק. הוא ניסה להשפיע על השופט יצחק אולשן בכתיבת החלטה הקשורה במפלגתו, ונימק זאת בכך שמותר לו כי הם למדו בכיתה אחת בגימנסיה העברית "הרצליה"; ואף עשה כן כלפי היועץ המשפטי חיים כהן. עתה בא בנימין נתניהו ומאיים ליטול משרת את תואר הגרוע שבגרועים. הרי שתי דוגמאות ברורות:
- בג"ץ הורה ליריב לוין - גם הוא מלאך חבלה כפי שכינה יצחק שמיר את נתניהו - לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולבחור נשיא לעליון. לוין, שכבר המליץ ליולי אדלשטיין להפר את החוק, משבש את ביצוע ההחלטה. אבל בפועל יצחק עמית, שנוא נפשו, מכהן כנשיא העליון. מה צריך במצב זה, בהתעצם המלחמה, לעשות ראש הממשלה? לומר כי הוא משוכנע שלוין צודק ובג"ץ טועה. אך משנפל הפור כדאי למלא אחרי ההחלטה השיפוטית אף שהיא שגויה ולהחזיר את תקינות הניהול למקומה, וכאשר יהיה לו רוב לכך בכנסת הוא ימשיך לשנות את המצב כדי לכונן את הדיקטטורה. בסך-הכל היה מאשר מצב קיים וזוכה לכמה נקודות זכות בציבור המתנגד לו.
- ממשלת הזדון רוצה להעמיד מיגוניות בהתנחלויות בלתי חוקיות. אני בעד הסרתן, אבל כל עוד הן על מקומן יש להעמיד בהן מיגוניות. גרים שם ילדות וילדים שבוודאי לא חטאו ואין סיבה שייפגעו. אך ההחלטה התקבלה בהליך פגום, והיועצת המשפטית גלי מיארה-בהרב כתבה על כך לנתניהו. במקום להשיב לה כי "תודה רבה" והוא יכנס את הקבינט בצורה הראויה ואז יקבל את ההחלטה - שמיארה-בהרב לא תתנגד או תתייחס אליה אם תתקבל כראוי - הוא יוצא בשצף-קצף נגדה. נכון שבכל ימות השנה נתניהו תר אחרי כל הזדמנות להתחכך במערכת החוק ולשבור את מסגרת הצדק מטעמים אנוכיים, אבל זה הרגע הפחות מתאים גם מבחינתו, ואין לתגובתו התוקפנית כדי להועיל לו..
פעם חשבתי שנתניהו נוכל וחמסן ואנוכי. עתה אני סבור, נו, איך לומר זאת בעדינות, שהוא גם לא חכם גדול.