מאז מתקפת הטילים השנייה של אירן התפתח מעין משחק המתנה בינה לבין ישראל, אך גם של המשקיפים ו/או המעורבים הפוטנציאליים האחרים: התגיב ישראל, ובאיזו עצימות, מה יהיו מטרותיה ומה תהיה תגובת אירן על התגובה הישראלית.
לפני קרוב ל-300 שנים קבע המלומד הסיני לתורת המלחמה סון-טסה ש"הפתעה היא המפתח לניצחון בקרב", אך נראה שבמצב הנוכחי הכללים נכתבים מחדש ואולי עצם ההמתנה היא ההפתעה. אביגדור ליברמן קורא לישראל להפציץ את מערכות הגרעין האירניות; יאיר לפיד קורא לפגיעה במתקני הנפט, וגם איילת שקד מצטרפת לחגיגה, ודונלד טראמפ מפציר בישראל שזו השעה לפוצץ את מתקני הגרעין (מדוע לא עשה זאת כשהיה נשיא?).
המכנה המשותף לכל הנ"ל הוא שהאחריות להחלטות, לביצוען ולהשלכותיהן איננה מוטלת על כתפיהם אלא על כתפיה של ממשלת ישראל. הרוב בישראל אכן סבור שיש להגיב בצורה משמעותית על מתקפת הטילים האחרונה - לא רק כדי להעניש, אם כי גם זה, ולא רק כדי לפגוע בתשתית הגרעינית של אירן ובמטרות אסטרטגיות אחרות, אלא כדי למחוק את אשלייתה שרווחה אחרי 7 באוקטובר שקיום ישראל הועמד בספק.
כפי שאמר אז מנהיגה העליון עלי חמינאי, ההנהגה האירנית הייתה סבורה, לפחות כלפי חוץ, ש-7 באוקטובר, "החזירה את המשטר הציוני 70 שנה לאחור". אך בעקבות הצלחתה המתקדמת של ישראל לפרק את שרשרת הפיקוד של חיזבאללה, בנוסף להתקדמות התמרון בשטח לבנון עצמה, התחיל להתערער ביטחונה של הצמרת בטהרן והחשש מפעולת תגמול ישראלית עוצמתית החמיר עוד יותר.
אם נחזור לרגע לאחור: ככל הידוע, ב-2012 לראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק הייתה תוכנית פעולה לעצירת התוכנית הגרעינית של אירן, אך הכוונה טורפדה בסיוע אמריקני על-ידי אישים במערכת הביטחון הישראלית שסברו כנראה שהסיכון שכרוך בה עולה על הסיכוי שתשיג את מטרותיה. איננו יכולים לקבוע היום מה היה המצב לו בוצעה התוכנית הישראלית הנ"ל (פרט להבעת תמיהה על התנהלות האישים המדוברים). מאז, תוכנית הגרעין האירנית נמצאת במצב מתקדם הרבה יותר, אך גם יכולותיה הצבאיות של ישראל לבלום אותה.
כך או כך, במבט אירני מפוכח, בעיקר של הצמרת האזרחית, הולכת ומתחדדת ההבנה כי רשת הארגונים חיזבאללה, החמאס והחות'ים שאירן הקימה כקו הגנה קדמי מול ישראל וארה"ב, הולכת ומאבדת את תועלתה - אדרבה, שמבחינת תדמיתה בעיני העולם ובעיקר של שכנותיה הקרובות, היא הופכת לגורם שלילי. "אירן מרגישה שהיא במצב נואש" אומר מפקדם לשעבר של הכוחות האמריקניים במזרח-התיכון, הגנרל פרנק מקנזי - ראשו של החיזבאללה נכרת וכושרה ההתקפי שלה עצמה הולך ונהייה מוגבל יותר", וכותב הפרשן המדיני של ה"ניו-יורק טיימס" דויד פרנש: "כפי שהוכח בהתקפה המדהימה של ישראל על מפקדת החיזבאללה והריגת חסאן נסראללה, מצב המלחמה השתנה מאז 7 באוקטובר - החמאס מפסיד והחיזבאללה מפסיד - ובהשלכה מכך, אירן מפסידה".
ישראל טרם החליטה כיצד תפעל וגם מבחינה זאת טוב שפגישת שר הביטחון יואב גלנט עם עמיתו האמריקני אוסטין עוכבה עד לאחר השיחה בין ה"קודקודים", ביידן ונתניהו, שכן ישראל ואירן אינן לבד במגרש, יש שחקן שלישי, או לפחות שופט קו, שהוא ארה"ב, שבכל מצב, בין שלפני תקיפה ישראלית, ובין שבמהלכה או אחריה תמלא תפקיד מרכזי ואולי מכריע. כפי שכותב העיתונאי ברט סטיוונס: "האמריקנים הם בני מזל שעול המלחמה אינו רובץ עליהם, אך מי שהחרות והחופש יקרים לו צריך לקוות שישראל תנצח".
אך זו אינה בהכרח דעתם של כל אנשי מחלקת המדינה האמריקנית ומוקדי החלטה והשפעה אחרים שמותחים ביקורת על התמיכה המקיפה והרב-תכליתית של ממשל ביידן בישראל, ובנוסף לכך, ולפני הכל, שבעוד שבועות אחדים יש באמריקה בחירות לנשיאות ולשני בתי הקונגרס ובשתי הזירות האלה המרוץ צמוד. פגיעה במקורות הנפט באירן, למרות שארה"ב איננה נזקקת להם, תביא לעלייה עולמית במחירו, כולל במשאבות הדלק האמריקניות ופגיעה במתקני הגרעין תשבש את כוונת הממשל להגיע להסכם גרעין חדש עד סוף הכהונה שלו. ויש עוד שחקן חשוב: סין שרוב אספקת הנפט שלה באה מאירן — ובחצי מחיר.
ממשל ביידן הגיע כנראה למסקנה שהתמיכה בישראל עדיפה מבחינה אלקטורלית מהאלטרנטיבה האחרת עד ה-20 בינואר, יום כניסתו, או כניסתה, של הדייר או הדיירת החדש/ה לבית הלבן, והשיקול הזה חייב לעמוד גם בפני מקבלי ההחלטות בישראל שכן כפי שכתב לאחרונה הפרשן אבינועם בר-יוסף: "שני המועמדים מטרידים - טראמפ מפני שהוא בלתי צפוי והאריס מפני שהיא צפוייה...". יש גם להטות אוזן לדעות שהביע לאחרונה פיליפ גורדון, היועץ לביטחון לאומי של קאמלה האריס ומי שצפוי למלא תפקיד מרכזי אם תיבחר לנשיאות ושלדעתו, על-פי אחד הפרשנים, הדרך הטובה ביותר לקדם שטר אחר באירן היא בתהליכים דמוקרטיים "כמו בדרום אפריקה ובפולין (!)". כאמור, יש יותר משני שחקנים על המגרש ויותר מעובדה אחת שישראל תצטרך לקחת בחשבון כשתחליט שיש לשים סוף להמתנה.