האמריקנים יודעים שמשהו במדיניות שלהם לא עובד. בעזה, לא הושג הסכם, לא שוחררו החטופים, לא נקבע סידור ליום שאחרי. בלבנון, שנה של משא-ומתן לא הניבה תוצאה – והתפרצה מלחמה. באירן – לא הושגה הרתעה, לא כלפי האירנים שהתעקשו לתקוף, ולא כלפי ישראל שמתעקשת להשיב. עזרא קליין כתב ב"ניו-יורק טיימס" מאמר תחת הכותרת "איך מדיניות המזרח התיכון של ביידן התמוטטה". מאמר מעניין, המוביל לראיון עם העיתונאי פרנק פוייר, שכתב מאמר ארוך ב"אטלנטיק", שגם הוא מעיד על כישלון הממשל. יש עוד כמה וכמה מאמרים כאלה, בעיתונים שונים, שאומרים את אותם הדברים בדרכים שונות.
למה הממשל נכשל? ננסה לתמצת את ההסבר הארוך שמספקים האמריקנים, בהסתמך על משפט מפתח במאמר של קליין: "כמו אמריקנים רבים", כתב קליין, "מסגרת ההתייחסות שלי לאחר 7 באוקטובר הייתה 11 בספטמבר, כאשר אמריקה הותקפה, כאשר אזרחים נהרגו, על-ידי יריב שרצה לעורר אותנו לתגובה הרסנית".
הנה, זו הסיבה. מסגרת ההתייחסות של האמריקנים, כמו קליין וכמו רבים מפקידי הממשל, שגויה. 7 באוקטובר אינו 11 בספטמבר. ישראל אינה מעצמה כמו אמריקה. לבנון אינה מרוחקת כאפגניסטן. בלי להקטין חלילה את עוצמת המהלומה של 11 בספטמבר, ובלי לפקפק חלילה בצורך של ארה"ב להגיב בעוצמה על מתקפת אל-קאעידה, הניסיון להציג את האירוע ההוא כמסגרת התייחסות שרלוונטית לישראל היום מעיד על קושי של האמריקנים להבין את מצבה האמיתי של ישראל.
11 בספטמבר היה מעשה התרסה קטלני, שנועד לערער במשהו את כוחה של האימפריה החזקה בעולם. 7 באוקטובר היה מהלך שמטרתו להיות נפץ של שרשרת ביקוע שסופה השמדה. לאל-קאעידה לא היה הכוח לאיים על ארה"ב בהשמדה. לא בטווח שאפשר לדבר עליו. אפילו לא במקרה שהיה לארגון כמה טילים גרעיניים, מה שהיה הכרח למנוע. לעומת זאת, לאויביה של ישראל יש הכוח להעמיד איום בהשמדה, ויש להם גם כוונה כזאת. וכאשר התברר שלחלקם אצה הדרך, ונדמה להם שנוצרה הזדמנות לבחון את היתכנות המהלך ממש עכשיו, בלי לחכות לימים רחוקים שאולי כן ואולי לא יבואו, לא נותרה לישראל ברירה אלא להילחם על קיומה. לא מלחמת "תקומה", כהצעתו הפומפוזית של נתניהו, אלא מלחמת קיום, במובן הכי בסיסי ואפרורי שלה.
האמריקנים רואים מטרה קצרת טווח: לעצור את שפיכות הדמים, לייצב את האזור. ישראל רואה מטרה ארוכת טווח: 7 באוקטובר לימד אותה ששקט קצר טווח, אם לא ילווה בשינוי משמעותי במערך הכוחות במרחב, הוא איום ארוך טווח.
הרבה מהדברים האחרים שהאמריקנים אומרים נכונים. לא ברור איך ישראל תצא מהמלחמה, מי ינהל את עזה, איך יישמר השקט בלבנון ללא צורך בכיבוש ישראלי, ואיך תמנע מתסבוכת ארוכת שנים שבקצה שלה אין יכולת הכרעה. האמריקנים חושדים – אפשר להבין מדוע – שנתניהו לא רוצה תוכניות כאלה משום שהן יסבכו אותו קואליציונית. נתניהו חושד – אפשר להבין מדוע – שהאמריקנים מוכנים לשלם בביטחונה העתידי של ישראל כדי להשיג שקט. זה מחייב
את ישראל למצות עד הקצה את יכולתה לפעול גם אל מול הסתייגות אמריקנית חמוצת פנים. זה מחייב אותה גם לזהות את הקצה, כפי שגולדה מאיר זיהתה בשבועות שלאחר כיתור הארמיה השלישית.
גם אז היו ויכוחים. משה דיין, כפי שעמירם אזוב כותב בספרו "הכרעה", רצה להשיג – ובכן, הכרעה צבאית – למרות הלחץ של קיסינג'ר. הוא רצה למתוח את המלחמה עוד כמה ימים כדי להכניע את הארמיה השלישית. זה היה כבר לאחר שישראל מתחה את החבל לא מעט, כפי שמתאר חגי צורף במאמרו "גולדה מאיר נגד קיסינג'ר". התנהלותה של ממשלת ישראל, כתב צורף, "העניקה לצה"ל את כל הגיבוי המדיני שהיה נחוץ כדי להשלים את ההישגים הטריטוריאליים והטקטיים בחזית הדרום, ומנעה את הנסיגה שנדרשה מישראל לנוכח לחץ בינלאומי כבד, בעיקר אמריקני, נסיגה שהייתה מביאה להשמטת ההישגים הללו. לשם כך ניהלו גולדה מאיר ושריה מדיניות של ניהול סיכונים שהביאה להרעה משמעותית ביחסים עם ארצות הברית".
שווה לחזור למאמר הזה. הוא מלמד שלא הרבה השתנה מאז. "העניין העיקרי על סדר היום", כתב צורף, "היה הקרע ההולך ומעמיק בין גולדה מאיר לקיסינג'ר. התבטאויותיה של ראש הממשלה כבר הביעו נימה של טינה אישית ואובדן אמון כלפי מזכיר המדינה. 'צנוע הוא איננו, הוא מניח שהשכל שלו יספיק לפתור הכול', אמרה". כאז כן עתה, "הגורם שהשפיע יותר מכול על התנהלות ההנהגה הישראלית בימים האלו הייתה אפוא מערכת ניהול הסיכונים מול הממשל האמריקני, תוך כדי הבאה בחשבון את מידת יכולתה למתוח את החבל". גולדה מתחה – וגם זיהתה. עכשיו נתניהו מותח – ימים יגידו אם גם הוא זיהה.