אחרי "מגלה החולשות" לא היססתי אפילו לדקה וקניתי את "הפאנליסט" של ישי שריד מיד בראותי אותו על מדף הספרים. מצאתי את עצמי ברומן-מפתח לוהט. כל הדמויות שקופות והסיפור מגיע עד לאירועי המלחמה עד עצם היום הזה. כמובן, בלי שמות, אבל הדמויות ברורות. בנימין נתניהו ו"רעייתי" ויריב לוין ואפילו אורי מילשטיין שנודע בביקורתו הנוקבת על יצחק רבין ועל פיקוד צה"ל בכל הזמנים. זה סיפור על עיתונאי הכותב טור וביקורת אמנותית בעיתון, אבל חשקה נפשו - בכל מאודו - בטלוויזיה ולפיכך הוא מתוסכל כל ימיו. רק שריד יודע מדוע הדימוי הציבורי של אנשי המחאה הרגיזו וכתב על כך בעיתון, ומיד עטו עליו עושי דברו של נתניהו וסידרו לו מקום בפאנל בערוץ-14 (לא נזכר בשמו המלא) והוא החל פולט רעל על כל יריביו של נתניהו. מכתיבים לו. קובעים את הטון. מענישים אותו ומעבירים אותו משידור בערב לאחר-הצהריים כאשר פעם אחת ויחידה הצליל המזויף אינו באוקטבה הגבוהה. הופכים אותו למסית עדתי. עויין לחטופים. חבריו חדלים מלדבר איתו. רעייתו גולשת לרומן עם מעסיקה. בתו מפנה לו עורף וטורקת את הדלת, והוא משקר לה שנותר נאמן למצפונו ושהחליף עמדות. בנו חוזר מארצות הברית למלחמה ונפצע. האם העיתונאי מהעיתון והטלוויזיה חוזר בו מן ההתקרנפות? האם הסחי הנפשי והרוחני גובר על הכל והוא נשאר חבר הפאנל? לא אקלקל לכם את הסוף ולא אחשוף את התשובה. בכל זאת נותרתי עם שאלה מציצנית, ושריד לא ניפק ציון דרך מי הדמות העיתונאית-תקשורתית המוכרת והידועה אשר ירדה לבור תחתיות קרנפי כזה. יש לי השערה. אבל חושש שאם אפרסם אותה תביעת הדיבה תתדפק על דלתי, ולא אוכל להוכיח את המובן מאליו כפי שכבר אירע לא אחת במשפטי לשון הרע.