היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר ארס-פואטי מאת דליה מגנט, ששואל בתמימות בכמה מילים קצרות אפשר לכתוב שיר. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. דליה מגנַט, ילידת 1943, נולדה ומתגוררת בתל אביב. היא למדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בתקשורת באוניברסיטת לסטר בבריטניה. היא פרסמה שירים וסיפורים בעיתונים וספר סיפורים, 'הכל יהיה בסדר'. מעולם לא שמעתי עליה, עד שקיבלתי את הספר 'שירים אורמלא' (הוצאת עם עובד, 2002), שיצא לאור ביוזמת מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות, ובו שירים של ארבעים וחמישה משוררים, שדבר לא קושר אותם יחד. בשיר הארס-פואטי הזה הצליחה המשוררת, באמצעות ארבעים וחמש מילים, לבטא שאלה שאין לה תשובה ויש לה תשובות רבות: מה הופך רצף של מלים לשיר? זו, כמובן, שאלה מניפולטיבית, המדגימה כמה קל לתעתע בקורא התמים. השאלה מניחה כאילו מדובר במשהו מובן מאליו, שיש קשר בין מספר המילים בטקסט לבין מה שהופך אותו לשיר. השאלה הזו מניחה גם ששיר הוא טקסט קצר במיוחד, שאפשר לבטא במילים מועטות. אבל למספר המילים אין כל קשר, כמובן, למה שהופך טקסט לפואטי. הרי השירה האפית יכולה לכלול אלפי מלים, וטקסט קצר המורכב אפילו מפחות משלושים מילים יכול להיות פרוזאי, כמו פתגם או אמרה או מכתם פילוסופי. השיר נפתח בשאלה "כַּמָּה מִלִּים צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת שִׁיר?" כלומר, מהו מספר המלים הקטן ביותר בו ניתן לכתוב שיר. כדי לחזק את המניפולציה, המשוררת ממשיכה למקד אותנו במספר המלים: "שְׁלשִׁים? אוּלַי חֲמִשִּׁים". אבל השאלה המטעה הזו אינה חשובה. למעשה, בין המילים מסתתרת שאלה אחרת: "מָה צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת שִׁיר?" מה שהופך שיר אינו מספר המילים המרכיבות אותו. האם מה שהופך טקסט לשיר הוא נושא השיר? המשוררת טוענת שמדובר "כִּמְעַט תָּמִיד בְּאוֹתָם הֶחֳמָרִים - צַעַר, כְּאֵב, נָשִׁים, גְּבָרִים". זו טענה מעניינת הקשורה בתוכנו של השיר ולא בצורתו, אבל גם זו טענה כוזבת. הרי גם בטקסט פרוזאי, בסיפור או בנובלה או ברומן, מופיעים "כִּמְעַט תָּמִיד אוֹתָם הֶחֳמָרִים - צַעַר, כְּאֵב, נָשִׁים, גְּבָרִים". השאלה ששואלת דליה מגנַט הולכת ומצטמצמת. לא מדובר ב"כַמָּה" ולא ב"מָה". בסוף הבית הראשון היא מציעה רעיון מהפכני: "מַה שֶּׁנִּשְׁאָר הוּא הַמְּעַט הָאֲמִתִּי וְכָל הַשְּׁאָר שׁוֹתֵת מִבַּעַד לַתְּפָרִים". אם נבחר, היא אומרת, מתוך "אוֹתָם הֶחֳמָרִים" המוּכרים רק את המילים הנחוצות ביותר, המעטות ביותר, ישאר בידינו "הַמְּעַט הָאֲמִתִּי", שהוא מה שהופך את הטקסט לשיר. מהפכני עוד יותר הוא הרעיון ש"כָּל הַשְּׁאָר שׁוֹתֵת מִבַּעַד לַתְּפָרִים", כלומר שמה שהופך טקסט לשיר הוא דווקא מה שאין בו, כל מה שוויתרנו עליו וקרענו אותו ממהותו של השיר. כאן המשוררת משתמשת במטפורה המציגה את מה שמיותר כ"שׁוֹתֵת מִבַּעַד לַתְּפָרִים", ואת מעשה השיר כניתוח חסר רחמים. כוחו של השיר, לפיכך, הוא יכולתו של הקורא להשלים בדמיונו את מה ששתת מבעד לתפרים. בבית השני חוזרת המשוררת על השאלה ששאלה בבית הראשון, והפעם השאלה הופכת לתשובה: "אָז כַּמָּה בֶּאֱמֶת נָחוּץ בִּשְׁבִיל שִׁיר? מַסְפִּיק שְׁלשִׁים מִלִּים, מַקְסִימוּם חֲמִשִּׁים". הבית הזה מתמקד בהנחה המוקדמת של המשוררת שתפקידה "לִכְתֹב עַל יְחָסִים קָשִׁים וַאֲנָשִׁים חַלָּשִׁים". האם הטקסט הזה של דליה מגנט, שבו ארבעים וחמש מילים, הוא שיר? האם כאשר נכתוב אותו כטקסט פרוזאי הוא יחדל להיות שיר? כַּמָּה מִלִּים צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת שִׁיר? שְׁלשִׁים? אוּלַי חֲמִשִּׁים. כִּמְעַט תָּמִיד אוֹתָם הֶחֳמָרִים - צַעַר, כְּאֵב, נָשִׁים, גְּבָרִים. מַה שֶּׁנִּשְׁאָר הוּא הַמְּעַט הָאֲמִתִּי וְכָל הַשְּׁאָר שׁוֹתֵת מִבַּעַד לַתְּפָרִים. אָז כַּמָּה בֶּאֱמֶת נָחוּץ בִּשְׁבִיל שִׁיר? מַסְפִּיק שְׁלשִׁים מִלִּים, מַקְסִימוּם חֲמִשִּׁים, כְּדֵי לִכְתֹב עַל יְחָסִים קָשִׁים וַאֲנָשִׁים חַלָּשִׁים. דליה מגנט מדגימה בשיר הזה את מה שאינה כותבת עליו בשיר עצמו. ראשית, היא עושה שימוש באמצעים שיריים מוכרים, במטפורה ובחריזה חלקית, היוצרים בנו את התחושה שמדובר בשיר. כך, למשל, הניקוד הוא מאפיין של שיר בשירה העברית. האם השיר הלא מנוקד שיוצר כטקסט פרוזאי יחדל להיות שיר? "כמה מילים צריך בשביל לעשות שיר? שלושים? אולי חמישים. כמעט תמיד אותם החומרים - צער, כאב, נשים, גברים. מה שנשאר הוא המעט האמיתי וכל השאר שותת מבעד לתפרים. אז כמה באמת נחוץ בשביל שיר? מספיק שלושים מילים, מקסימום חמישים, כדי לכתוב על יחסים קשים ואנשים חלשים." הטקסט של דליה מגנט הוא שיר משום שהוא גורם לנו לפרק ולהרכיב אותו מחדש כדי להעניק לו בדמיוננו משמעות אישית, סובייקטיבית. זה מה שהופך בעיני טקסט לשיר, ועל כך אני כותב כאן מדי שבוע. הפירוק וההרכבה מאפשרים לנו ליצור מחומרי השיר את מה שאין בו, כלומר את מה ש"שׁוֹתֵת מִבַּעַד לַתְּפָרִים". ועוד שאלה מצאתי בין המלים בשיר הזה: "אָז לָמָּה בֶּאֱמֶת נָחוּץ שִׁיר?" התשובה שלי פשוטה: משום שהשירה, מבין כל האמנויות האחרות, לגמרי לא נחוצה, והיא משמשת אותנו ככלי חשיבה שמפעיל ומתרגל את הדמיון ואת האמפתיה.