ליהודים יש שני משפטים אופיינים למצב שבו אויב מר ונמהר נפרד מהעולם הזה. כאשר העליצות משתלטת עלינו, אנחנו אומרים "באבוד רשעים רינה". כאשר הרצינות חוזרת אלינו, אנחנו נזהרים בסגנון "בנפול אויבך אל תשמח". כך או אחרת, כפי שהיה אחרי חיסול נסראללה, כך גם אחרי סינוואר: הישראלים חוגגים את ההישג, גם אם מדובר במקריות. אחרי הפתיחה הזו, כמה שאלות נוקבות מתחייבות, שיש בהן לסמן תמרורי אזהרה ובמקביל למנוע מכולנו להסתנוו(א)ר ממותו של רב המרצחים הפלשתיני.
מי שיודע למה התכוון ראש הממשלה נתניהו באמירתו ש"המשימה לא הושלמה", שיקום. אם נתניהו מתכוון לניצחון מוחלט (סיסמה חלולה), שמשמעותה לא יהיה חמאס אחרי המלחמה, זה לא יקרה. חמאס היא חלק בלתי נפרד מהחברה והפוליטיקה הפלשתינית בעזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים וגם בתוך בתי הכלא בישראל. אני מרשה לעצמי להרהר בקול רם ולשתף את הקוראים בתהייה הבאה: האם תמונה של יחיא סינוואר מת אינה תמונת ניצחון מספקת לישראל?
מי שיודע מה האסטרטגיה של ישראל ליום שאחרי ברצועת עזה, שיקום. שמענו את ראש הממשלה אומר שחמאס לא תשלוט בעזה. זו מנטרה שחוזרת על עצמה מאז אוקטובר 2023. השאלה היא לא מי לא ישלוט, אלא מי כן יהיה בעל הבית ברצועה. למה נתניהו מונע מהעם ומהלוחמים שמחרפים את נפשם למען המולדת ולמען ביטחוננו לדעת מה יהיה הסדר המדיני ביום שאחרי המלחמה. הקרדיט שניתן לנתניהו, כמי ששומר את הקלפים קרוב לחזה, הולך ואוזל, משום ששנה שבה ישראל משקמת את ההרתעה ומחסלת את כל צמרת חמאס (כמעט) וחיזבאללה היא פרק זמן שבו יש לגבש תוכנית מדינית.
בעניין הזה יש כנראה שלוש חלופות: האחת, לנתניהו יש תוכנית והוא יחשוף אותה בהקדם; השנייה, התוכנית לא תוצג בפומבי עד לאחר הבחירות בארה"ב, כאשר נתניהו יתאם אותה עם המנצח (טראמפ) או המנצחת (האריס); השלישית, לנתניהו אין תוכנית. המלצה: כל תוכנית כזו חייבת לכלול, לצד סידורי ביטחון (פרימטר רחב ועמוק), גם נושאים של שיקום הרצועה וניהול המערכות האזרחיות בה וגם קביעה של גבול חדש בעוטף, רחוק ככל האפשר מהיישובים הישראלים באזור זה.
מי שיודע האם נתניהו מתכוון הפעם לקדם עסקת חטופים ברצינות, שיקום. התירוץ שסנואר לא מעוניין בעסקה כבר לא רלוונטי. אם נתניהו רוצה עסקה, הוא צריך להתעלם מכל איום פוליטי ולהניח מתווה ברור למתווכות, ובראשן קטר. מדוע? כי הקטרים מחזיקים במנופי לחץ משמעותיים ביותר מבחינת חמאס. הנה שלושה מהם: הזרמת כסף לסיוע הומניטרי על בסיס קבוע; התחייבות לממן את שיקום הרצועה, כפי שעשו אחרי צוק איתן ב-2014; והכנסת אורחים של הנהגת חמאס, שקבעה את המטה שלה בקטר. אין להתעלם מהעובדה שלקטר יש היסטוריה של תמיכה בחמאס על-רקע זהות דתית משותפת, אבל אם לשיח' תמים בן חמד אלתאני, האמיר של קטר, יש עניין לסיים את הסבל על הפלשתינים ברצועה ויותר מזה להאדיר את כוחה של מדינתו באזור המזרח התיכון (ומעבר לו), יש כעת שעת כושר לעשות זאת.
מי שיודע מהו מצב הסיום המדיני שישראל מבקשת לראות בסיום המללמה בלבנון, שיקום. להכות עוד ועוד בחיזבאללה משמעותו לצבור הישגים טקטקיים והגדלת הסיכון אבל גם פוטנציאל להסתבך בשהות ממושכת בארץ הארזים כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. ישראל צריכה להתעקש על יישום לאלתר של החלטות 1559 (כיבוד העצמאות והריבונות של לבנון, סיום הנוכחות הצבאית הסורית במדינה, ופירוק המיליציות הפעילות בה, ובראשן חיזבאללה ו-1701 של מועצת הביטחון, שמשמעותה הרחקת אנשי חיזבאללה מעבר לקו הליטני (וברור שהם מפורקים מנשקם, כפי שהחלטה 1559 מחייבת). אפשר שהסדר מדיני כזה יותיר מצבורי אמל"ח בכפרי הדרום, אך ללא פעילים בשטח, פריסה ואכיפה של צבא לבנון בנוסף לפעילות אפקטיבית של יוניפיל, ראוי לשקול זאת ולאפשר שיקום של הצפון הנטוש והמוזנח מאז אוקטובר 2023.
מי שיודע כיצד מערכת הביטחון מתכווונת לצמצם את כמות הפיגועים שמקורם ביהודה ושומרון שיקום. אנחנו מושקעים - אולי במידה לא מבוטלת של צדק - בירי טילים מלבנון, מעזה או מתימן, אבל ממש כאן, במגרש הביתי שלנו נרצחים בני אדם בבאר שבע, בחדרה, ליד יבנה וביפו בשבועיים האחרונים. תחושת הביטחון האישי כמעט ואינה קיימת. תוסיפו לזה אמירה של המפכ"ל החדש "כנראה שזה מה שנגזר עלינו" ותקבלו תמונה מדאיגה במיוחד: אפשר שגם לדרגים המקצועיים אין מענה הרמטי למפגעים בודדים, פלשתינים או ערבים ישראלים, שרוצים להרוג אותנו.
כל אלו, ממש בתמצית מציבים סימני שאלה לא פשוטים שעיקרם: האם יש לישראל תוכנית מדינית להפוך את ההישגים הטקטיים המרשימים לניצחון אסטרטגי ומערכתי, שפירושם, שינוי המציאות במזרח התיכון, או לפחות על קווי הגבול של הארץ המדממת שלנו ובתוכה.