היתר לשנאה
יש המשווים את יחיא סינוואר לאחד מבכירי הפושעים הנאצים. איני מזהה הוכחה מדעית להשוואה זו, אבל יש ואבחנה זו מיותרת. הלוא כל אחד יכול לפלוט, לפי טעמו, גידוף זה או אחר כלפי המרצח הפלשתיני. גידוף, משמע הריגתו. לפעמים סברתי שכח צבאי-ישראלי אינו צריך להזדרז ולחסל פושע, למשל, את סינוואר. אולי עדיף היה לדחוק את סינוואר, כמו את אחרים כמותו, לצינוק לכל שארית ימי חייו. כמו-כן אפשר היה לשקול על העמדתו לדין של סינוואר, תוך סיכוי סביר ששופטיו בישראל היו גוזרים עליו מיתה. לכך היה תקדים.
אולם, בין אם היה נאשם ברצח של ישראלים ספורים ובין אם היה נאשם בתכנון הטבח ההמוני של 7 באוקטובר, אין ספק שכמה ישראלים, רחמנים בני רחמנים, היו מתחננים שלא להוציא להורג את סינוואר. גם לכך היה תקדים. את האפר של גופת סינוואר, לאחר שריפתה, היה צריך להעלים. נקודה, למרות שלפי מסורת ישראל, הנקמה נשללת, ואין לקיחת נקם על-ידי אדם, אלא רק מידי האל. ועוד תופעה: יש המטיפים לנו שלא להביע שמחה על חיסולו של סינוואר. למה? בעיניהם, כדי להפגין כלפי העולם עד כמה צה'ל הוא "צבא מוסרי" וזהו כידוע כינוי שגור לצה"ל בפי כמה בעלי דעה.
אני תוהה אם צבא שנלחם על שלום מדינתו יכול לנהוג ב"מוסריות", באיפוק. לטעמי, לא אתפלא עם צה'ל היה נוהג באורח "לא מוסרי" במלחמתו באויבים. על כך אפילו אין להתנצל או למחות. אך טבעי לחלק דברי מתיקה לעוברים ושבים ברחובה של עיר. אין צורך להצפין את תחושת הסיפוק על החיסול, אך עדיף להפגין צנעה, ולהשלים גם עם מי שמעניק פומבי להבעות השמחה. הח"מ איננו מתימר לשמש מעין מדריך למוסר הציבורי בעיתות שכאלה, וספק אם בכלל ניתן להתוות כללים לתפקוד במצבי לוחמה. בין כה וכה, התובע בבית הדין הפלילי, הבינלאומי, בהאג עלול שלא להחמיץ עוד הזדמנות לשקול עוד תביעה נגד בכירי ישראל. לא אתפלא אם תוצג תביעה כזאת עקב חיסולו של יחיא סינוואר, ימ"ש. אך ורק אם יוקדם שיחרור חטופינו בעקבות החיסול – לא נתאפק. רק אז נחגוג את השחרור, כי יבוא במהרה.