בין אלפי הספרים המרפדים את קירות ביתי מצוי אוצר, שבעיני הוא המפעל התרבותי העברי הגדול ביותר בעידן החדש. כתב-העת 'התקופה' יצא לאור ארבע פעמים בשנה בעריכתו של דוד פרישמן, בהוצאת שטיבל, בוורשה, ברלין, מוסקבה, ומאוחר יותר גם בניו-יורק ובתל אביב.
כתב-העת כלל סיפורים, תרגומים, שירים, מאמרי הגות, ביקורת, סקירות היסטוריות וסקירות על פרסומים חדשים. בין הכותבים היו ביאליק, שמעונוביץ, הנרי ברגסון, טשרניחובסקי, עגנון, זלמן רובשוב, ז'בוטינסקי, הוגו ברגמן ואחרים.
המפעל הזה, שיצא לאור באירופה בתחילת המאה העשרים, היה מיועד למעטים מבין היהודים שקראו עברית, ולמרות זאת יצא לאור ארבע פעמים בשנה, וכל כרך כלל כשבע-מאות עמודים, והוא הודפס מאוחר יותר במהדורות חוזרות.
במדינת-ישראל, שיש בה מיליוני קוראי עברית, לא קם עד היום מפעל ספרותי כזה. כתב העת היחיד שניסה ללכת בעקבות 'התקופה' הוא 'סימן קריאה' בעריכת מנחם פרי, שהוצג כרבעון אבל בדרך-כלל יצאו לאור רק כרך אחד בשנה. לעומת עשרים ושבעה הכרכים של 'התקופה', שכל אחד מהם בהיקף של שלושה-ארבעה כרכים של 'סימן קריאה', נדפסו רק עשרים-ושנים כרכים של 'סימן קריאה'.
'התקופה' לא היה כתב-העת העברי היחיד שיצא לאור באירופה, אבל הוא משמש דוגמה לאפשרות להוציא לאור כתב עת רחב ועשיר באופן קבוע לאורך זמן לקהל קוראים מצומצם ביותר.
בישראל יש שפע כותבים מוכשרים, ובמהלך השנים קמו ונפלו כתבי עת רבים לספרות ולשירה, שאף אחד מהם לא הגיע להישג של 'התקופה'. להפך. נדמה שהממסד הספרותי הולך ומתכווץ, מדורי הספרות בעיתונות הפכו לשוליים, המו"לים מדפיסים ספרות עברית במימון המחברים וכל משורר וסופר מתחיל מפרסם בעצמו את ספרו.
בשנים האחרונות צצים כתבי עת עבריים חדשים באירופה, במקביל להגירה של קוראי העברית, ואני תוהה אם עתידה של הספרות העברית, השירה העברית וההגות העברית מובטח דווקא הרחק מישראל (גילוי דעת: אני שולח מדי שבוע, בשמונה-עשרה השנים האחרונות, הרהור על שיר לארבעת-אלפים מנויים מכפר קטן בבולגריה).