החיסול של סינוואר הוא הזדמנות, מסביר כותב אחד. החיסול של סינוואר הוא מבוא לניצחון, מסביר אחר. החיסול של סינוואר משנה את המציאות, מסביר שלישי. הוא לא משנה אותה, מסביר רביעי. הנה מה שאפשר לומר על החיסול של סינוואר, במלאת לו כמה ימים, אלפי מילים של פרשנות ועשרות שעות של פטפוטים טלוויזיוניים: החיסול של סינוואר הוא מבחן רורשאך. אמור לי מה חשבת לפני החיסול, ואומר לך מה אתה חושב עליו כעת. אמרי לי מה הייתה התוכנית שלך ערב החיסול, ואומר לך מה התוכנית שלך למחרת. דוגמה: האם ישראל צריכה למהר למשא-ומתן על החטופים, ולוותר עכשיו יותר מאשר בעבר כדי להחזירם הביתה? תתקשו למצוא מישהו שחשב כך ערב החיסול ושלא הסביר לאחריו שהנה, עכשיו באמת (!) הגיע הזמן. תתקשו למצוא מישהו שלא חשב כך ערב החיסול, ולא הסביר לאחר החיסול שהנה, זו ההוכחה שצדק לאורך כל הדרך, ושצריך להמשיך באותה הדרך. עוד דוגמה: האם יש לחתור לסיום המלחמה? תתקשו למצוא מישהו שחשב כך ערב החיסול, ושלא הסביר לאחריו שהנה, עכשיו באמת (!) הגיע הזמן לחתור לסיום, רצוי בתוספת "רגל מדינית". תתקשו למצוא מישהו שלא חשב כך ערב החיסול, ולא הסביר לאחריו שהנה, זו ההוכחה שהרגל המדינית היא רק תירוץ לעצור לפני הניצחון, ושיש להמשיך ברגל הצבאית. אפשר להוסיף עוד דוגמאות, אבל הרעיון ברור: חיסול סינוואר הוא הוכחה למשהו. למה? למה שחשבתי קודם. במובן זה, הוא אינו שונה מרוב מה שקורה במלחמה הזו מיומה הראשון, ומשאלת היסוד שמרחפת מעליה לגבי סיבה ואחריות. כן, גם 7 באוקטובר הוא מבחן רורשאך דומה. האם המתקפה היא עדות לכישלון ההינתקות, והוכחה לצורך לחזור לכיבוש, ואולי אף להתיישבות? או האם היא עדות לכישלון אסטרטגיית נתניהו של חיזוק החמאס כמחסום בפני השאיפות המדיניות של הרשות הפלשתינית? יש המפרשים כך, ויש המפרשים אחרת. בדרך כלל, מדובר פשוט בדעה מוקדמת שמתחזקת בהוכחות מהמציאות. הנה הוכחה שהרפורמה המשפטית הייתה הרסנית והביאה לחורבן. לא, הנה הוכחה שההתנגדות לרפורמה המשפטית היא זו שהייתה הרסנית. סקר שערכנו כמה שבועות לאחר המתקפה, שכבר הוצג כאן בעבר, לימד אותנו שבשלב מוקדם של המלחמה, רבים בציבור רואים באירוע המטלטל הזדמנות לחיזוק האמונה בצדקת דרכם. כן, חלק ניכר מהציבור הסכים לאמירה ש"ב-7 באוקטובר כל הקונספציות קרסו", אך ברגע שנשאלו איזו קונספציה קרסה, רובם נטו לטעון שקרסה דווקא הקונספציה של הצד השני.