אפתח בציטוט של קרל פון קלאוזביץ הוגה דעות שחי בשנים 1831-1780, הוגה שתפישותיו הנחו ומנחים צבאות רבים בעולם: "המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות".
נתחיל במתקפה המרשימה של ישראל, באדמת אירן. אני אומר מתקפה מרשימה אבל מעוררת מחשבות עצובות, מייאשות. ישראל הקדימה והודיעה באמצעות מתווכים שהיא תתקוף רק מספר יעדים צבאיים כדי שאירן לא תגיב, בדיוק כפי שאירן הודיעה לישראל באמצעות מתווכים שהיא תפגע רק ביעדים צבאיים כדי שישראל לא תגיב. איך זה מתיישב עם אי-הוודאות של קלאוזביץ? בתוך הכאוס שנראה לכל אחד מאיתנו יש איזשהו סדר שקשה לפענח, בוודאי בעידן המוטרף של הרשתות החברתיות.
הניתוח האינטואיטיבי מחזיר אותי אל מריבות של ילדים בגן או בבית הספר היסודי, בעיקר מריבות של בנים, בדיוק כפי שאת המלחמות יוזמים ומנהלים בעיקר גברים. לכאורה, אינטואיציה, אך נדמה לי שהיא נשענת על מציאות מרה שאת המלחמות מובילים גברים. הגברים שהטבע נתן להם משימה לחדור אל הגוף הנקבי כדי להמשיך את הקיום האנושי. עם התפתחות המוסר, המוסכמות החברתיות השתנו, אומנם לא תמיד, שמין עושים בהסכמות בין הגבר לבין האישה.
הדחף לחדור אצל הגברים קיבל משמעויות נוספות ומימי קדם הגברים לקחו על עצמם את תפקיד החדירה, המתקפה, כשהטיעון הוא שזה נעשה כדי להראות מי החזק ואולי גם מטעמי הגנה. עיקרון נוסף של המאבק הגברי, לא להשאר חייב, עיקרון שמשמר את המאבק הכוחני.
בואו נשוב אל המלחמה ואי הוודאות. אפילו קלאוזביץ הבין אז שהמלחמה היא כלי שכדאי להשתמש בו לזמנים קצרים מוגבלים, עם מטרות מוגדרות. לכאורה, זה מה שקורה במלחמה בין ישראל לאירן, אלא שכשמרחיבים את נקודת המבט ומנתחים מה קרה כאן בשנה האחרונה, אני מגיע למסקנה שישראל איבדה את הכיוון. המתקפה הרצחנית והמרושעת של החמאס ריסקה את השכל הישר בהתנהלות ממשלת ישראל והצבא.
אלה גם אלה הבינו שהמדינה שהתרברבה בכוחה הצבאי והכלכלי, נכשלה במבחן הראשון במעלה, הגנה על אזרחי ישראל. במקום לערוך ניתוח אסטרטגי מהיר, בחרה הממשלה לחפש את האשמים שם, בחוץ ומבית. מבחינה שיווקית מהלך מבריק של הסרת אחריות. מהלך שהצליח ומצליח עד היום. בנימין נתניהו כמעט מהיום הראשון ניסה והצליח להדביק למלחמה את הכינוי מלחמת קיום, חיזק את התפישה שישראל חייבת לפעול בכל החזיתות, כשאי תגובה גם נחשבת מבחינתו תגובה.
ישראל של אחרי שבעה באוקטובר 2023, עברה למתקפת אמוק, בעזה, בלבנון, בסוריה, בעירק, בתימן, בשטחים, אפילו באירן. מלחמה שנמשכת יותר משנה כשסופה לא נראה באופק וזוכה לתמיכה ציבורית רחבה מעבר לגבולות הקואליציה. לכל אלה נכנסים מבצעי החיסולים, שהחלישו ללא ספק את החמאס והחיזבאללה, אך לחלוטין לא חיסלו את הרעיונות שלהם וגם לא את ההנהגה והפיקוד, שכן רובם ככולם כבר הוחלפו בחדשים וקיצוניים הרבה יותר.
ההצלחה האדירה של הממשלה הנוכחית היא המסגור, שהדרך היחידה הנכונה היא של הקואליציה הנוכחית, שקיבלה תגבור מגדעון סער. כל יתר האזרחים, אלה שרוצים להחזיר את החטופים ואלה שרוצים הסדר מדיני, הם בחזקת שמאלנים שהתרחקו מהדת היהודית. כל זאת בזירה הפנימית בתוך ישראל. מבחינת הממשלה והעומד בראשה אנחנו במלחמת עצמאות שניה וחייבים להלחם עד שנכניע את אויבינו בכל החזיתות.
מיותר לציין שהמלחמה באזרחים שחושבים אחרת היא מלחמה הרסנית ששומטת את ההצדקה למלחמה באויבים מבחוץ. מקבלי החלטות שרואים בחלק ניכר מהאזרחים אויבים, ממחישים את הבעיה המרכזית, פירוק מדינת ישראל מבפנים, כדי להנציח את האחיזה בהגה השלטון. אבל בדיסונאנס לא מעט מאלה שנחשבים אויבים, תומכים במלחמה ומבססים הלכה למעשה את המשך יציבותה של הקואליציה.
ולסיום, נחזור אל המלחמה המדשדשת, אל המבצעים הצבאיים שנועדו להעלות את יוקרת הצבא והממשלה. פנייה פשוטה, שאני בטוח שתתקבל על-ידי רבים, פנייה אל ראש הממשלה, תכריז על ניצחון מוחלט, הישגים צבאיים מרשימים ופתיחת השער לערוץ המדיני, להחזרת החטופות והחטופים, לנסיגה מעזה ולמתן האפשרות לרשות הפלשתינית לחזור אל הדרך הפרגמטית, בשלבים בוני אמון ומבוקרים. כמובן כל זאת תוך יצירת ברית אזורית יציבה והחזרת השפיות לאזור שלנו. נכון זה נשמע בלתי אפשרי, כעת צריך לשחרר, להפסיק את משפט נתניהו ובתמורה לאפשר למישהו אחר לנהל את הממשלה בהרכב אחר ללא הקיצוניים שהביאו עלינו את המהפיכה המשטרתית ואת התפיסה של מלחמה אינסופית.