אני מניח שאם היה מתפרסם הבוקר סקר בקרב הישראלים לאחר התקיפה באירן היו מתקבלים שני הנתונים הבאים: אחוז גבוה היה משיב שהוא תומך בתקיפה הישראלית באירן ואחוז דומה היה אומר שהוא חש גאווה לאומית על יכולתה של ישראל לתקוף בעומק שטחו של האויב. ישראל העבירה מסר שתקיפה אירנית בשיטחה תיענה בתגובה (מידתית?) והוכיחה שהיא יכולה לעשות זאת גם ללא סיוע פעיל של בת ברית כזו או אחרת. על-מנת שלא יהא ספק, לתקיפה הישראלית באירן יש לא רק משמעויות צבאיות-ביטחוניות, אלא גם משמעויות מדיניות, ולו משום שכל מדינות האזור מסתכלות ולומדות את היכולת הישראלית.
התקיפה הישראלית באירן באה לאחר שנה ויותר של הסלמה אזורית שבה מעורבים אירן ושלוחיה במרחב: החות'ים בתימן, מילציות שיעיות בעירק ובסוריה, חיזבאללה וכמובן חמאס. הבשורה הרעה היא שהטבעת שבנתה אירן סביב ישראל לא הושמדה לחלוטין. הבשורה הטובה כפולה: האחת, חלקים מהותיים בטבעת הזו הוחלשו עד נמחקו חלוטין; השנייה, ישראל, חרף כל האיומים עליה, עומדת איתנה. היא מבכה את מתיה, פצועיה, חטופיה ומפוניה, אבל עומדת. מדינה ריבונית, שתוסיף לעמוד ולהתקיים ולקבל סיוע דיפלומטי וצבאי מארה"ב ומדינות נוספות. מדינה שמשיבה מלחמה על הגבולות והרחק מהם.
אחרי הפתיחה האופטימית הזו, גם ביום שאחרי התקיפה באירן, ישנם סימני שאלה על האסטרטגיה הישראלית, או במילים אחרות, מהי המציאות המדינית שישראל רוצה לראות באזור. אם הבנו (לפחות אני הבנתי) שלאויבים אין יכולת להשמיד אותנו ולנו אין יכולת להשמיד מדינה בסדר גודל של אירן, אז השאלה שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשאול היא מה אנחנו רוצים כמדינה וכחברה: מעצמנו (זה נושא כבד ונכבד בפני עצמו) ובאזורים הסמוכים לגבולות. שם יש לנו יכולת להשפיע על המציאות הרבה יותר מאשר באירן.
אם הייתי יועץ של נתניהו, הייתי מניח לנושא האירני. מדינה שרוצה באמת נשק גרעיני תשיג אותו בסופו של דבר ולא משנה כמה ישראל תפעל למנוע זאת. נתניהו יודע היטב מה המצב בתוך אירן ולא סתם קרא לפני כחודש לעם האירני להתנער ממשטר האייתולות. השאלה של קריסת הרפובליקה האיסלאמית אינו בידיה של ישראל ואפילו לא של ארה"ב שחוותה בעבר כשלונות מפוארים כאשר ניסתה להתערב במערכת הפוליטית בטהרן. מכאן, הייתי ממליץ לראש הממשלה לסכל כל איום ביטחוני שמזוהה נגד ישראל - באירן, עירק, תימן, סוריה, לבנון, עזה, יהודה ושומרון ובתוך ישראל. כל זה כידוע טקטי. אסטרטגית, הייתי מתמקד בבניית מציאות חדשה לאורך הגבולות. ואלה עיקריה:
1. חתירה לסיום המלחמה בעזה, עסקה לשחרור חטופים (שתחזק שוב ערך של ערבות הדדית).
2. קביעת קו גבול חדש בין עזה לישראל.
3. ביסוס אחיזה צבאית ישראלית ברצועה לתקופה של מספר שנים.
4. קביעת פרימטר ביטחוני בתוך שטח הרצועה ואכיפה של כל איום שמזוהה משטח זה.
5. בניית מערכת ניהול ערבית שתשקם את הרצועה ותטפל בניהול העניינים האזרחיים שם.
6. השלמת ניקוי הכפרים בדרום לבנון מאמל"ח ויצירת רצועת ביטחון ריקה מתושבים (מרבית הכפרים כבר נהרסו כליל).
7. יישום מיידי של החלטות מועצת הביטחון 1559 ו-1701.
8. להאיץ עבודות שיקום של כל היישובים הישראלים בצפון ובדרום לא רק על-מנת להחזיר תושבים לבתיהם אלא להבהיר "שעם ישראל חי" הוא לא רק סיסמה אלא גם מציאות בשטח.
אין גורם אזורי חזק שיתנגד לזה. גם לא אירן, שהתברר בשנה האחרונה שהיא חלשה לפחות באותה מידה של ישראל. אם טהרן בחרה להודיע שירי הכטב"מ לעבר מעונה של משפחת נתניהו בקיסריה לא היה על דעתה, היא בעצם אומרת לישראל: הניחי לנו. מבלי לדעת מה הנזק שנגרם לאירן כתוצאה מהתקיפה הישראלית, האירנים כבר הודיעו שלא יגיבו. מדינות המפרץ, שחלקן יש יחסים גלויים עם ישראל, לא תוכלנה באמת להתנגד להסדר מדיני, אפילו חלקי ברצועת עזה, שמשרת את הפלשתינים שם. אם הן באמת מעוניינות בהסדר כזה, נקרתה להם כעת שעת כושר להוכיח זאת במעשים ולא רק בתמיכה הצהרתית או העברת סיוע הומניטרי. ממשל אמריקני, של האריס או טראמפ יסמוך ידיו של הסדר מדיני ובלבד שסוגיית המזרח התיכון לא תחייב אותו להקצאת משאבים מרובה מדי ומיותרת מדי.
אז מה חסר? הנעלם הישראלי במשוואה. מערכת הביטחון סיפקה לדרג המדיני תמונות ניצחון למכביר בחודש האחרון. עכשיו נדרשת מנהיגות לאומית שתתרגם את זה לניצחון אסטרטגי ומערכתי שיאפשר לישראל ביטחון, צמיחה מחדש, הרחבת היחסים עם מדינות האזור וגם לבדוק את הכשל של 7 באוקטובר באמצעות ועדת חקירה ממלכתית.