פרטי החקיקה חשובים, אבל לא מאוד חשובים. השאלה אם תהיה הסכמה על גיוס 3000 השנה ועוד 3000 בשנה הבאה, או שזה יהיה 3000 בשנה הבאה ועוד 4000 בשנה שאחרי, לא חשובה. כי עד כה, צה"ל שלח כמה אלפי צווים ולא הצליח לחייל אפילו אלף חרדים מעבר למה שהוא מחייל בדרך כלל. כך שכל הבטחה לגיוס עתידי, להתקדמות הדרגתית, לתהליך, היא הבטחה על הקרח - בעיקר במקרה שבמקביל ל"תהליך" יבוטלו הסנקציות על המשתמטים. וזה העניין שלשמו הכנסת נערכת, זה העניין העיקרי שעליו נלחמים שליחי הציבור החרדי: לבטל את הסנקציות. הגיוס לא מאיים עליהם, כי בלי סנקציות, הם פשוט לא יבואו.
וכמובן, אין שום ודאות שעם סנקציות הם כן יבואו. למעשה, אפשר להבטיח במידה גבוהה של ודאות, שגם אם הסנקציות יישארו על-כנן, בטווח הקצר החרדים לא יתגייסו. כלומר, גם מי שמתנגדים בחריפות להעברת חוק פטור צריכים להודות אם ל יושר שאת בעיית עומס השירות, עומס המילואים - זה הדבר שכל כך מקשה להשלים עם המצב שנוצר - אי-אפשר לפתור בטווח המיידי. ויהיו מן הסתם מי שיאמרו: אם כך, על מה אנחנו נלחמים עכשיו, על "ללמד אותם לקח"? על "להעניש אותם"? אם מניעת החוק לא תייצר פתרון לעומס השירות, אז לא מדובר במלחמה מעשית אלא במלחמה עקרונית, ועכשיו לא הזמן הנכון למלחמות עקרוניות, יותר חשוב לשמור על יציבות שלטונית ומיקוד במטרה העיקרית, ניצחון במלחמה.
יהיו שיאמרו כך. ועל מה שיאמרו אפשר להשיב כך: כדי שיתחיל תהליך כלשהו של שינוי, צריך להניע אותו. עכשיו נוצרה שעת כושר להניע אותו. עכשיו הגיעו מים עד נפש ויש דחף גדול להניע אותו. אם נדחה - אם שוב נדחה - אם שוב נבחר בפתרון קצר טווח למצוקה קואליציונית על חשבון ניסיון להניע פתרון ארוך טווח למצוקה לאומית - ייתכן שלא תחזור הזדמנות כזאת. ועוד אפשר להשיב להם כך: נדמה לכם שבלי חוק יש סיכון לקואליציה ועם חוק אין סיכון לשום דבר. זו טעות. עם חוק יש סיכון לחזרת התהליכים החברתיים שריסקו את החברה הישראלית.
נכון, יהיו פטריוטים שיאמרו שלא משנה מה הכנסת עושה, הם יתייצבו, ישרתו, יקריבו, ינשכו את השפתיים ויעשו מה שצריך לעשות בעת מלחמה. אבל יהיו גם פטריוטים אחרים - כן, פטריוטים! - שיאמרו שנעשה מעשה שאינם יכולים להשלים איתו. הפטריוטים האלה יאמרו, ובמידה רבה של צדק, שכנסת שמעבירה חוק שפוטר אוכלוסייה מגיוס ופוטר אותה מסנקציות על הסירוב להתגייס, היא כנסת שאיבדה את המנדט המוסרי שלה לתבוע מאחרים להתייצב. אולי לא את המנדט החוקי - למרות שגם זה בוודאי יעמוד למבחנים משפטיים כאלה ואחרים - אבל בהחלט את המנדט המוסרי. ויהיו פטריוטים שיאמרו עד כאן. אם זה המצב, גם אנחנו לא מוכנים לבוא. או לא מוכנים לבוא ליותר מארבעים יום בשנה. או לא מוכנים לבוא לתפקידים שאינם תפקידים שיש להם נגיעה ישירה להצלת חיים. או לא מוכנים להתנדב למה שמעבר לחובה הפורמלית שלנו.
כמה כאלה יהיו? חזרנו לדילמה שהוצגה בראשית הדברים. הרבה מאוד ישראלים יתחבטו בה, ואיזו הכרעה יקבלו אין דרך בטוחה לחזות. אולי הממשלה צודקת בהערכתה השאננה שאפשר להעביר חוק פטור ולא לשלם מחיר כבד. אולי הממשלה צודקת בחתירתה לסיכום מהיר של התהליך, כך שאפשר יהיה לשנות את נושא הדיון ולקוות שהנושא הזה - המרגיז, המקומם - יישכח במהרה. ואולי הממשלה טועה. אולי היא מתקדמת, כפי שעשתה בעבר, בנתיב שיוביל את החברה הישראלית לעוד רגע של ריסוק. איך אפשר למנוע אותו? כאן טמונה האירוניה: דרך אחת לעצור אותו היא להציב איום ברור, מפורש, כבר עכשיו: אם החוק יעבור, לא נוכל להשלים איתו ולהמשיך כרגיל. אבל עצם הצבת האיום כבר מהדהדת את מה שהיה כאן לפני שנה וחצי. עצם הצבת האיום הוא הדבר שכל כך הרבה ישראלים לא רוצים להגיע אליו.
כאמור, דילמה קשה. כי ייתכן שהבחירה האמיתית שעומדת על הפרק היא האם להציב איום מפורש או להשלים עם הפטור. וכל אחד ואחת על-פי דרכם, שיקוליהם ומצפונם.