האם אירועי שבעה באוקטובר שינו את תפיסת המציאות בתודעתנו? הדיבורים על "הסדרה" בלבנון עוד בטרם הכרענו את האויב לגמרי, הם חזרה לקונספציה הישנה של אוסלו שהביאה אותנו לשבעה באוקטובר. המחשבה שהערבים מתייחסים להסכמים החתומים על נייר באותו האופן שבו מתייחסים להסכמים במערב בכלל ובישראל בפרט. הסכמי אוסלו התבססו גם על המחשבה שאחרים - הערבים בפרט - יילחמו עבורנו.
הרשות הפלשתינית תילחם עבורנו בשומרון ויהודה ובעזה, יוניפיל בדרום לבנון. לאחר ההינתקות ציפינו שהמצרים ישמרו שלא יוברחו נשק ותחמושת דרך ציר פילדלפי, והאמריקנים ישמרו עלינו מפני אירן שלא תזרוק עלינו פצצת גרעינית. עכשיו מדברים על צבא לבנון כמי שיוציא את הערמונים מהאש עבורנו וינקה את דרום לבנון מתשתיות חיזבאללה. זאת הקונספציה הישנה.
בתרבות המערבית, שלום לאור קריאתם של נביאי התנ"ך, פירושו השלמה עם קיומו של הזולת, גם זה שאינו עמי את אמונתי. זה מצב הדברים הרצוי מלכתחילה, הכרה בקיומו העצמאי הלגיטימי של הזולת. בתרבות הערבית, לעומת זאת, הסכם - במיוחד עם לא מוסלמים - הוא מצב המתרחש בדיעבד, כשהצד הערבי לא יכול לממש את יכולתו לשלוט או להביס את אויבו.
מבחינת חיזבאללה או חמאס, וכמובן אירן, הסדרה פירושה אפוא חזרה למצב העניינים הקודם, לפיו היהודים פחדו מעימות, ולכן הרשו להם להקים את אימפריות הטרור בדרום ובצפון. כל עוד לא הכרענו את המערכה לגמרי, הסדרה מצד ישראל תתפרש בהכרח ככניעה הנובעת מחולשה ומרצון לשקט בכל מחיר, גם שקט זמני, וכך תמריץ את האויב להשתקם לקראת המערכה הבאה.
הסדרה פירושה ניהול האיום תוך הותרת כוחו של האויב על-כנו כך שיוכל להשתקם. הכרעה פירושה חיסול יכולתו הצבאית והשלטונית של האויב תוך הקפדה לא לאפשר לו להשתקם. בתרבות הערבית אין באמת "הסדרה" עם האויב הלא מוסלמי; יש "סוּלחה" או "הוּדנה" המבטאות מצב זמני של הפסקת אש, הנובע מאי יכולת להכריע את האויב היהודי. הפסקת האש דרושה לצורך התחדשות ובניית הכוח, עד לרגע שבו אפשר לחדש את המלחמה. לשם כך יחתמו על כל נייר שיגיש האויב, ויאמרו באנגלית מילים עמומות כמו "שלום" ו"שקט", המרגיעות את ערנות האויב. חוקר האיסלאם הדגול, פרופ' משה שרון, נוהג לחזור על דברי אבן קותייבה, שכתב במאה התשיעית: "אנחנו ערבים. אנחנו מקדימים ומאחרים, אנחנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר". ברור.
בעשרה במאי 1994, כחצי שנה לאחר שחתם על הסכם אוסלו הראשון, הגיע ערפאת ליוהנסבורג. בביקורו במסגד הסביר מדוע חתם על ההסכם: "ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש... כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה. אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד... אינני יכול לעשות זאת לבדי, בלי עזרתה של האומה האיסלאמית... עליכם לבוא ולהילחם, ולהתחיל את הג'יהאד לשחרור ירושלים...".
די היה בהודאה הזאת כדי לסלק את ערפאת ומחבליו מארצנו. אבל היינו מסונוורים ממילים ריקות ולא אבינו לראות את האמת. סיפר לי יגאל כרמון, מייסד האתר החשוב ממר"י, שלאחר דברי ערפאת הגיעה לידו הקלֶטת. הוא ביקש לתת אותה לעיתונאי נחום ברנע. "הוא לא רצה. אמרתי לו, תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי". ברנע ענה לו: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על-פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום". אהה.
ההסכם שאליו התייחס ערפאת הוא דגם האב לכל הסכם עם לא מוסלמים, הסכם שמוחמד כרת עם בני שבטו בחודייביה. כזכור, בשנת 622 נמלט מוחמד ממכה למדינה לאחר ששבט קורייש יצא נגדו וסוחרי העיר זממו להורגו. ב-628 הגיע להסכם עם שבט קורייש על הפסקת אש בת עשר שנים עם זכות פולחן בעיר לשלושה ימים בשנה. עתה, משוחרר מפחד החזית הזאת, התפנה לתקוף את הקהילה היהודית הגדולה בחייבר. הוא הטיל עליהם מצור ולאחר שנכנעו הפכו תנאי הכניעה לתקדים בפסיקה המוסלמית לטיפול בכל מיעוט לא מוסלמי. התנאי לקיומם בחברה המוסלמית הוא היותם ד'ימי, בני חסות שחייבים להישאר במצב של כניעה ונאמנות, ולשלם את מס הגולגולת המשפיל. זה המצב ה"טבעי" של היהודי באיסלאם.
לאחר כשנתיים, כשצבר יותר כוח, הרגיש מוחמד מוכן להסתער על מכה. וכך, ב-630 חזר עם עשרת אלפים לוחמים וכבש את העיר. וההסכם? היה טוב בשעתו, ולעומתו המלחמה טובה יותר עכשיו.
זה הדגם שערפאת ראה לנגד עיניו בבואו לחתום על הסכמי אוסלו ולאורו פעל מיד עם כניסתו לארץ, ואילו היהודים, לחרפתם, זלזלו ברכיב התרבותי המרכזי הזה. ארגון הטרור של ערפאת היה מוטל על הקרשים באותה תקופה. במלחמת לבנון הראשונה גורש מביירות לטוניס. בסוף שנות השמונים גוועה האינתיפאדה הראשונה בקול ענות חלושה, ובראשית שנות התשעים פלשה עירק של סדאם חוסיין לכוויית וסיכנה את מאגרי הנפט שם, מה שיצר קואליציה של מדינות שהביסו אותה. אש"ף תמך בסדאם חוסיין כפי שתמך בצוררי אנושות אחרים. במצב כזה, ביצעו חכמי אוסלו החייאה בארגון הטרור המנודה וסיפקו לו לגיטימציה בינלאומית. על סמך ההסכם הכנסנו לארץ ישראל המערבית עשרות אלפי מחבלים שנשבעו להשמידנו, ציידנו אותם בנשק וציפינו מהם להגן עלינו. הגאונות הזאת זיכתה את מוביליה בשלושה פרסי נובל לשלום.
אם נבין שקיים פער תרבותי אדיר בין שתי מערכות מושגים המייצגות תפיסות עולם שונות לגמרי, נוכל להתמודד עם כלכלת הסיכונים באזור. שלום עבורנו שונה לגמרי מ"שלום" אצלם. הוא לא קיים במאגר הערכים והמדיניות של עמי האזור, ולכן המחשבה שאויבינו יכולים לסחור איתנו בשלום, היא אחיזת עיניים וניצול שאיפתנו לשקט, אפילו מדומה.
הסחורה היחידה שאויבינו מחשיבים היא אדמה. לכן הם מבקשים מאיתנו אדמה בתמורה לכלום, כלומר בתמורה ל"שלום" שיופר ברגע הראשון שיוכלו. פרופ' שרון סיפר שבזמן המו"מ בין המצרים לישראלים, אמר לו נשיא מצרים סאדאת שימסור לרה"מ בגין ש"פה זה שוק (בזאר) והסחורה יקרה". שרון הבין שסאדאת ציפה שישראל תתמקח ולא תיתן את כל סיני. במלחמה, מאז ומתמיד, הצד המפסיד משלם באדמה. לא עשינו זאת אז, אבל כיום, לאחר הטבח הנורא שעשו בנו ערביי עזה והמלחמה הארוכה שבאה בעקבותיה - הם חייבים לשלם רק במטבע היחיד שהם מכירים: אדמה. זה יצרוב את התבוסה בתודעתם, באופן דומה יש לעשות מול חיזבאללה בדרום לבנון תוך שאנו מכים מכה אנושה בראש הנחש האירני. כך מייצרים הכרעה.