מלחמה וצבועים

בתערוכתו האחרונה של סעיד אבו שאקרה בגלריה מאיה (רח' המרץ ת"א) הציג האמן, מייסד ומנהל מוזאון אום אל-פחם, ציורים על נייר בהם שני נושאים: אישה ערביה, שלדבריו מייצגת רוגע, ומצד שני ציורים של צבועים (החיה צבוע) חורצי שיניים ומבעיתים המייצגים, לדבריו, את הרגשתו עקב המלחמה העכשווית. בחדר הסמוך מוצג גליל נייר לבן בו רשם האמן, שוב, צבועים חורצי שיניים ולידם נשים ערביות אחוזות אימה, בורחות מהצבועים. בעבודותיו אין זכר למאורעות ה-7.10.2023 בהם נשחטו ונאנסו ילדים ומבוגרים בקיבוצי עוטף עזה, ואחרים נלקחו בשבי והם נמצאים במנהרות עזה עד היום, 26.10.24. כבר יותר משנה. בשיח בגלריה מאיה (26.10.2024) חושף הצייר סעיד אבו שאקרה את מצוקתו בהיותו, כדבריו, מצד אחד אזרח ישראלי, מנהל גלריה בחסות ובמימון משרד התרבות הישראלי, עובד משטרת ישראל בעבר, ומצד שני "פלשתיני" כהגדרתו. לדבריו הדילמה שלו קשה מאד. להלן ציטוטים מדויקים (מילה במילה) מדבריו: "אני בן אדם. לא אכפת לי מי צודק. אני מחפש את החוכמה. איך לסלול דרך לחיים משותפים. אחרי ה- 7.10.24 אנשים יצאו מדעתם. ערבי שרצה להגיד מילה המשטרה עצרה אותו מיד. עליתי לסטודיו שלי ובכיתי. פחדתי להגיד מילה. לא עשיתי כלום. כתבתי יומן. הבאתי גליל נייר מבית דפוס. 40 מטר. אני כותב עליו מילים כמו הרס, חורבן. הצפנתי את זה ועליתי על זה בציורים. אני מצייר כל יום לעצמי. לא חשבתי שזה יוצג בגלריה. איך אפשר להיות שפויים בשעה כזו. הציור ריפא אותי". "אני רוצה להיות שור, סוס. לא פלשתיני, לא ישראלי. אני סעיד. לא עוד נקם. לא עוד שנאה. זו הדרך שלי. הציור על נייר הוא כמו קליגרפיה. מה שהרגשתי באותו רגע. אני זועם אך לא אלים. הציור עוזר לי לשמור על השפיות שלי. איש לא צודק. צריך לשפוך אהבה. אני לא שייך לאף אחד. זה אני עצמי. המוזאון הוא חלום שהתגשם". ואני עדיין חיפשתי אצלו התייחסות ועדות לזוועות שנעשו בישראלים ב-7.10.23 על-ידי רוצחים פלשתינים.