בשעה שהדברים נכתבים, איני יודע מי זכה בבחירות בארה"ב, אבל החיים בארץ חמדת אבות אינם תלויים בנשיא ארה"ב אלא במעשינו ובפעולותינו, מעשים הנחים על תשתית אינטלקטואלית שאנחנו אחראים לפיתוחה ולפוריותה. אחד המוקדים החשובים הוא השדה האקדמי. לא רק בחירות, גם שנת הלימודים האקדמית החלה השבוע וזרעים שנטמנים עכשיו, יהדהדו בדור הבא.
תשתית אינטלקטואלית בריאה נבנית באקלים דעות פלורליסטי. זו גם המורשת הלימודית של עמנו. במאה השנייה, כשרבי יהודה הנשיא עורך בגליל את קודקס החוקים שלנו, המשנה, הוא מוסיף להלכות, לתקנות, למנהגים ולחוקים גם את דעות החולקים. זה הדנ"א התרבותי שלנו. כמעט כל דף תלמוד מחבק את המחלוקת כדרך המלך להגעה אל האמת, או קרוב אליה.
לא כך באקדמיה הישראלית ברובה. במחלקות ובחוגים רבים, במיוחד במדעי הרוח, החברה והמשפטים, לא יזכו הסטודנטים לחוות פלורליזם מדעי ואקלים דעות פורה. מטבע הדברים, אין בחירות דמוקרטיות באוניברסיטאות, ומי שמאייש את תקני ההוראה נבחר לא תמיד על-פי הישגיו המדעיים, אלא גם ע- פי דעותיו והשתייכותו הסוציו-פוליטית. לא מדברים על זה בגלוי, ועל-פי רוב החשודים המרכזיים יכחישו שכך פני הדברים, אבל עובדה שרוב מובהק של המרצים באקדמיה הישראלית משתייך לאסכולת חשיבה מסוימת עם העדפות פוליטיות ותרבותיות ידועות. ישנם מרצים מעטים החיים כאנוסי ספרד וחוששים להביע את דעתם השונה, פן יבולע להם ולקידומם המקצועי.
גם מרצים ממוצא מזרחי כמעט שאין באקדמיה. כך היה תמיד, אך פעם היו חריגים (פוליטיים, לא מזרחים). היום הם נעלמו. אפילו באוניברסיטה ישראלית חדשה (מפורסמת במיוחד בקרב יהודי התפוצות), שהשמרנים תלו בה תקוות לפתיחות אינטלקטואלית, קשה למצוא, למשל, מורים שתמכו ברפורמה במערכת המשפטית, ועל זה הדרך בשלל הסוגיות המטרידות את החברה הישראלית בתחומי דת ומדינה ועוד; קשת הדעות בקרב המרצים היא כמעט מונוליתית. הסיבה אינה בעודף החכמה שניחנו בה, אלא באופן מינויַם: מי שמגיע לעמדת כוח שמכוחה יכול למנות מרצים חדשים, יבחר כמעט תמיד את בני מינו הסוציו-פוליטיים. כן, אני יודע, ישנם חריגים.
סטודנט ממוצע יעבור בשנות לימודיו אינדוקטרינציה חד כיוונית, ממש פוליטיזציה של הידע. בכנסים, בהרצאות, בחומרי הלימוד הוא ייתקל בעיקר בחשיבה דומיננטית אחת, לא בהכרח הצודקת, אבל בהחלט השולטת. בהכללה לא גסה אפשר לומר שהאוניברסיטאות ברובן מתפקדות כמו המנזרים בימי הביניים: הן בעיקר משמרות ידע ופוחדות מפריצת הדוֹגמוֹת המחשבתיות, ולכן שומרות על סידור העבודה של חברי המסדר. במצב עניינים כזה, החידושים היותר מסעירים בתחום הרוח, החברה ואפילו המדע, נמצאים פעמים רבות בשדה החוץ אקדמי.
אגב, הניסיון העצוב מלמד שגם האוניברסיטה החדשה בגליל, ששר החינוך
יואב קיש הכריז עליה בגאווה, תהפוך מהר מאוד למונוליתית, סידור עבודה לזרם מחשבתי (ופוליטי) אחד ידוע. כוונותיו של קיש טובות, אך הוא תמים. ויכוח דומה היה לי עם
גלעד ארדן בהיותו שר התקשורת ביחס לתאגיד שהממשלה פעלה להקים. אמרתי לו שתקוותו לכלי תקשורת שבו נחזה בגיוון חברתי ופוליטי, לא תתמלא.
סטודנטים יקרים, המרצים אינם נביאים ולבטח אינם אוחזים באבן החכמים. חשוב לבחון, האם אתם שומעים הרצאה מקצועית, או הטפה פוליטית פסוידו-מוסרית. המרצים פרסמו מאמרים, חתמו על עצומות והתבטאו בסוגיות שעל הפרק. חשוב להכיר את הרקע שלהם ולזכור שפרשנותם לחומרי הלימוד אינה תמיד אובייקטיבית. כדאי לבדוק, האם הבנתם את המאמר אחרת ממה שהמרצה רצה, וכן האם ישנם מאמרים הפוכים שהושמטו או בוטלו.
בכל כנס אקדמי, בדקו את שמות המרצים ונושאי ההרצאה. לרוב, תגלו שמדובר בכנס שבו כולם חושבים אותו הדבר. אל תהססו למחות, להרעיש ולדרוש גיוון. אמת מארץ תצמח, מציבור סטודנטים ערני וסקרן שיסדוק את החומה הלא דמוקרטית של הידע. בידכם הדבר.