היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירה של זלדה, על אורנים ועל השאלה הקיומית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. זלדה מישקובסקי-שניאורסון (1914-1984), שאביה היה נינו של האדמור השלישי של חב"ד, ובן-דודה היה הרבי מלובביץ', גרה ברחוב ללא מוצא ברחוב הקליר 9 בירושלים, פינת רחוב חתם סופר, בקומה השנייה. זה היה הבית האחרון בשכונת שערי חסד, בצמוד למעונות-עובדים שבשכונת רחביה. גרתי במרחק של שני רחובות משם ופעמים רבות יצאתי מחצר מעונות-עובדים וחלפתי על פני ביתה של זלדה, עוד לפני שנפגשנו. המרפסת שלה השקיפה על שני הברושים המוזכרים בשירה הידוע ונמצאים שם עד היום. זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב שברוסיה, וכשהייתה בת אחת-עשרה היגרה משפחתה לישראל. באותה שנה מתו אביה וסבה. היא למדה בבית-הספר הדתי לבנות 'שפיצר', ולאחר מכן בסמינר 'מזרחי' שבו הוכשרה להוראה. בגיל שמונה עשרה עבר עם אמה לתל אביב ומשם לחיפה, ובגיל עשרים ואחת עברה לירושלים כדי ללמוד ציור ב'בצלאל'. היא לא הצליחה להגשים את החלום הזה, וכדי להתפרנס עבדה כצבעית וכסיידת ומאוד אהבה את העבודה. אחר-כך עבדה כמורה, והמשיכה לצייר ולכתוב, ושיריה פורסמו במוספים הספרותיים. רק בגיל חמישים ושלוש הסכימה להוציא לאור את שיריה בספר. חברתה עזה צבי הביאה אליה את יונה וולך, שהוקסמה משיריה אותם זכרה בעל-פה והחליטה שצריך להדפיס אותם. יונה הביאה לה את מכונת הכתיבה שלה ועזה הדפיסה את השירים, שלאחר שנתיים יצאו לאור בספרה הראשון. אחר-כך יצאו לאור חמישה ספרים נוספים. כשפגשתי אותה בשנת 1982 היא הייתה אישה זקנה ומלאה שהתנהלה בכבדות בביתה. אני הייתי בן עשרים ושמונה והיא הייתה בת חמישים ושבע, שנתיים לפני מותה. עכשיו, כשאני בן שבעים, אני תוהה איך היא עלתה במדרגות לקומה השנייה. גם כשבאתי לבקש ממנה שיר ל'פיוט' לא היו בידה שירים כתובים, והיא הכתיבה לי מזיכרונה את השיר הנפלא 'לא ארחף בחלל'. היא הראתה לי גם את ציורי האקוורל העדינים שלה, ושוחחנו על מכרים משותפים. את השיר 'אורנים נדהמי שמש' קראתי בספרה של זלדה 'השוני המרהיב' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981). אלה אותם אורנים שצמחו מול המרפסת שלה ברחוב הקליר. כל שיר שאנחנו קוראים הוא קוד שאנחנו מפענחים באופן אינטואיטיבי, סובייקטיבי, בשעה שהשיר עצמו מפענח אותנו באמצעות רמזים שרק אנחנו מבינים. כך, למשל, מי שגדל בירושלים ומכיר את ריחם העז של האורנים הצומחים על הרי ירושלים החשופים, בין הסלעים, בשמש הקופחת, מרגיש בגופו את שתי השורות הפותחות את השיר הזה, ונזכר בשרף הצורב את העינים ובחום הנורא בקיץ, הצורב את העור: "אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי". יש ירושלמים שהטקסט הזה יעורר בהם געגועים לימי ילדותם, ויש אחרים, כמוני, שאלרגיים בקיץ לאבקת האורן והשמש הארץ-ישראלית האכזרית מבריחה אותם לארצות אירופה הקרות. זלדה שייכת לסוג הראשון, שריח האורן ועוצמת הצמיחה הפכו לחלק מזהותה: "אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם". שנים רבות לפני שהמלים 'נדהם' ו'מהמם' הפכו לשמות תואר מוגזמים, זלדה הפכה אותם לצירופים פואטיים כמו "אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ" או "אוֹן מְהַמֵּם". השינויים המהירים והקיצוניים בשפה העברית משנים גם את האופן שבו אנחנו יכולים לקרוא שיר. אם לפני ארבעים שנה כשקראתי את השיר לראשונה, מצאתי בו ביטוי לעוצמה הקמאית של הטבע, כשאני קורא אותו עכשיו אני רוצה לומר לה: "היזהרי במלים, זלדה, ואל תגזימי כמו נערה מתבגרת". אבל אותו כוח צמיחה מופרז, אותו "אוֹן מְהַמֵּם", שבזכותו הרגישה זלדה שהיא "בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם", היה באמת מופרז ו"מְהַמֵּם", משום שהוא היה ביטוי לעוצמה האלוהית שמפיחה חיים בעולם. האמונה באלוהים יצרה במשוררת תחושה של "בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם", אבל " אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי". ומהו "הָעִקָּר"? מהי "הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית בִּצְמָחִים צָצִים וְנוֹבְלִים"? זלדה לא עסקה בחשיבה פילוסופית או תיאולוגית, והיא תמיד ידעה לזקק את האמונה הדתית שלה לפרטים הקטנים של חיי המעשה. היהדות אינה דת של אמונה אלא דת של מצוות מעשיות, וזלדה התייחסה תמיד לחייה שלה, או לבעלה ולאנשים שסבבו אותה. כשזלדה שאלה "מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית בִּצְמָחִים צָצִים וְנוֹבְלִים" היא לא התכוונה לשאול את מה שאסור לשאול ביהדות, כלומר שאלות הקשורות במהות האל ("מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור". מסכת חגיגה). זלדה מתייחסת רק להשגחה הפרטית ומשוחחת עם אלוהים כדי להבין את מהות חייה. תשובה היא אינה מקבלת: "אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי". זלדה מתבוננת בעולם מבעד לחושיה, והיא רואה את האורנים, מריחה את ריחם וחשה בחום השמש על אורה. היא סקרנית לדעת ולהבין מה משמעות הדברים לגביה ומה תפקידה בעולם. היא מגלה שגם לשאלות אלו אין תשובה: "גַּם תַּכְלִית חַיַּי וְתַכְלִית מוֹתִי לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה". נראה שתמונת האורנים, שצמחו מול המרפסת של זלדה, ליוותה אותה במהלך חייה גם בכתיבתה. אני נזכר בשיר נוסף שכתבה על אורנים. אורנים עתיקים כַּאֲשֶׁר הִפְשִׁירוּ הַשְּׁלָגִים יָצְאוּ מִן הַהֲרִיסוֹת גְּבָרִים קוֹדְרִים לִגְדֹּעַ אֳרָנִים עֲתִּיקִים רַבֵּי כֹּחַ שֶׁעָנוּ לְרוּחוֹת הֶהָרִים. עֲנפִים גְּמִישִׁים רֻמְסוּ עַד דַּק בַּחֲצֵרוֹת - עֲנָפִים שֶׁצִּיְּרוּ בֶּחָלָל תְּנוּעוֹת קַלִּילוֹת מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה. אֶת הַצֵּל הַיְרַקְרַק הִשְׁלִיכוּ לָאַשְׁפַּתוֹת בָּעֲטוּ בַּבֹּשֶׂם, בַּשְּׁרָף.