חנה זמר הייתה העורכת הראשית של העיתון "דבר" במשך 20 שנה, בשנים 1990-1970 והאישה הראשונה בישראל שעמדה בראש המערכת של עיתון יומי גדול. זמר זכתה בפרסים רבים ובהם פרס סוקולוב היוקרתי לעיתונות. טיפחה כמה וכמה עיתונאים בכירים, שהפנימו את ערכי האמינות, האכפתיות והלהט המקצועי שאפיינו אותה. היא נולדה ב-2 באוקטובר 1924 בברטיסלאבה בירת סלובקיה בשם חנה הברפלד למשפחה חרדית דוברת גרמנית. בתם של אלה והרב שלמה הברפלד. נעוריה היו אתגר הישרדות מרדיפות האנטישמיים והנאצים: מהסתתרויות ומהימלטות, לעבודות כפייה ומחנות מעצר. בשנת 1944, כשהייתה בת 20 נלקחה למחנה הריכוז ראוונסברוק בגרמני. אחר השחרור למדה באוניברסיטת ברטיסלבה. כמו-כן החזיקה בתעודת הוראה מסמינר "בית יעקב". ב-1950 כשהייתה בת 26 עלתה ארצה. עזבה את אורח החיים הדתי והמירה את השפה הגרמנית בעברית ומאז התבטאה, כתבה וערכה בעברית. תחילה עבדה בהוראה ולאחר מכן נקלעה למקצוע העיתונות - ושימשה כעורכת לילה בעיתון בשפה הגרמנית "ידיעות היום". ב-1951 הצטרפה ככתבת ליומון העולים המנוקד "אומר" שהשתייך ל"דבר" ולהסתדרות. היא טיפסה בסולם תפקידים העיתונאיים: הייתה כתבת "אומר" בכנסת ולאחר מכן כתבת פרלמנטרית וכתבת מדינית של עיתון "דבר", שהיה אז מעיתונים הגדולים והחשובים במדינה ב-1957 נשלחה לשמש כתבת-שליחת "דבר" בוושינגטון בארצות הברית ובמוסדות האו"ם בניו-יורק. בסוף 1961, עם חזרתה לארץ משליחות העיתון בארצות הברית, התמנתה לעמוד בראש מערכת "דבר" בירושלים ולכותבת קבועה של מאמרים ראשיים של העיתון. ב-1967, מונתה למשנה לעורך הראשי יהודה גוטהלף. עם פרישתו של גוטהלף ב-1 ביולי 1970, מונתה לעורכת הראשית, תפקיד שמילאה עד פרישתה ב-1990. הייתה זו הפעם הראשונה בישראל שאישה עומדת בראש המערכת של עיתון יומי גדול.

בתפקידה כעורכת "דבר" חוללה זמר שינויים משמעותיים בעיתון ההסתדרותי והפכה אותו לעיתון חופשי, צעיר ורענן יותר,פתוח יותר לכל דעה וכתוב בשפה עיתונאית מודרנית. היא גייסה כותבים חדשים וביניהם הסופרים ס. יזהר, עמוס עוז, חיים באר ונעמי שמר. היא גילתה וטיפחה דורות של עיתונאים צעירים ומצטיינים, שנשאו לימים בתפקידים בכירים בתקשורת הישראלית. בעידודה הוכנסו שינויים גם בעיצובו הגראפי ובעיצוב עמודיו של העיתון ובלוגו שלו. בתקופתה של זמר כעורכת העיתון רבים ממאמרי המערכת נכתבו על ידה - ללא חתימת שמה והעיתון הפך לעיתון לוחמני ובועט יותר. בתקופתה כעורכת דבר נוסף לעיתון "דבר אחר" המוסף הסאטירי של "דבר", שזיכה בשנת 1983 את כותביו הקבועים - שלמה ניצן, יאיר גרבוז, דני קרמן ותרזה אייזנברג - בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה. המוסף היה נשכני ואפילו נועז, עורר לא פעם סערות וביקורות מבית ומבחוץ והיו שתבעו לסגרו ולמצוא לו מסגרת אחרת. אך זמר גוננה עליו וכותבי המוסף זכו לגיבויה.

זמר נודעה בתור עיתונאית מבריקה ויוצאת דופן. עיתונאית איכותית, בעלת הבנה עמוקה בסוגיות פוליטיות ובעלת יכולת ניסוח בהירה שזכתה להערכה רבה. במשך שנים שימשה זמר יו"ר ועדת העורכים, מוסד עליון בעיתונות הישראלית. זמר הייתה מקורבת לראשי מוסדות השלטון בישראל ובינהם לוי אשכול, יצחק רבין, פנחס ספיר ומשה שרת כמו גם לראשי האופוזיציה וזכתה לידיעות בלעדיות, מה שקרוי בספה המקצועית "סקופים".

חנה זמר זכתה לשורה של פרסים ועיטורים. ב-1972 זכתה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חייה. לאחר שקיבלה את הפרס אמרה שיש עבודות ומשרות שבהן רק גברים יכולים להצליח בשל עובדה אחת פשוטה: יש להם אישה בבית שמורידה מהם כל עול אחר. "הבעיה של נשים היא שאין להן נשים", אמרה. חנה זמר דחתה על הסף את ההגדרה "פמיניסטית", אבל במסגרת עבודתה הֵציפה בעיתון נושאים הקשורים במנהיגות נשית, תעסוקת נשים ואלימות כלפי נשים, ואף פעלה לשינוי המצב. זמר נישאה למילאן זוֹמֶר (ומכאן שמה המעובר, זמר), וב-1950, זמן קצר אחרי שעלתה לישראל, נפרדו . לאחר מכן נישאה בשנית לדוד זוטא וילדה את בתם, פרופ׳ שלומית זוטא, בתה יחידתה אותה גידלה בעצמה. ב-1988 הוענק לה אות יקיר העיר תל אביב. זמר כתבה את הספרים "חצי תה, חצי קפה" (1969) ו"אלוהים כבר לא גר שם יותר" (1995) והייתה עורכת של הספר "צ'אושסקו של רומניה". ב-1990 סיימה את תפקידה ב"דבר", התמקדה בכתיבה ושימשה מרצה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן.

חנה זמר נפטרה ב-2003, בגיל 78 ונקברה בבית העלמין שבקריית שאול. בשנת 2008 נחנך על שמה רחוב בשכונת בבלי בתל אביב. ב-3 בינואר 2013 התקיים בבית העיתונאים בתל אביב כינוס במלאת עשור לפטירתה. בין האורחים שבאו לחלוק כבוד לזכרה היו חברי כנסת, עיתונאים ועורכים, בני משפחה וחברים.