ספרו של פרופ' אביהו רונן "אנחנו לא בקונצנזוס, כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה, 1968 - 1978", המכיל מעל 400 עמודים, יצא לאור השנה לאחר הטבח הגדול בעוטף בשבעה באוקטובר 2023. כיתת הכוננות של היישוב כרם שלום נלחמה בגבורה כנגד מחבלי החמאס, הצילה את הקיבוץ, אך שניים מחבריה נהרגו. הספר חולק לשישה חלקים והחלקים כוללים סעיפים כך שמתקבלת תמונת פנורמה מרהיבה על 11 השנים הנדונות. למרות שאין זה מחקר אקדמי, הספר כולל מבואות, רשימת צילומים, ביבליוגרפיה, מפתח שמות ומפתח מקומות. רונן כתב כי מרצחי החמאס פרצו את הגדר כ-120 מטר מהדירה בה התגוררה משפחתו בשנות השבעים. הוא נזכר ביחסים הטובים ששררו אז בין הקיבוץ לתושבי עזה שחבריו אכלו וטיילו בעזה, באל-עריש ופועלים מחאן-יונס עבדו בבניין בתוככי קיבוץ כרם שלום. הוא מסיים בנוסטלגיה פוליטית-רומנטית וכרם שלום נותר בזיכרונו "כאגדת שמאל מדברית" ומדליק ניצוצות בראשם של אלה שחושבים שאפשר היה אז והיום - גם אחרת. מוקי צור הוסיף בכריכה האחורית כי "השמאל החדש" מופיע בספר בחיוב החיים, בסוציולוגיה מדברת ולא משתיקה ובאמונה של אהבה חופשית.

רונן ביקר ערב הטבח הנורא בשדה ניצן אצל אחיו והספיק לפגוש את עודד ליפשיץ ז"ל, מי שצילם והוביל את המאבקים נגד פינוי הבדואים בפתחת סיני. כמה ימים אחר הטבח הוברר לו שידידו אלכס דנציג, ההיסטוריון אף הוא נעדר. הוא ורעייתו הציצו בראש השנה בכרם שלום שם חיו 10 שנים וצילמו קצת מהבתים ונופי העבר כולל החומה המפרידה בין הקיבוץ לעזה. עם זאת הוא יוצא בהצהרה שהוא נותר איש שמאל ומבכה את המדינה שבחרה תמיד בדרך הכוחניות והגירוש. בהקדמה, מסביר המחבר את ייחודו של כרם שלום כקיבוץ של השמאל המבקש לא להיות בקונצנזוס של בגין, ואף יוצר מסכת חיים קיבוצית חדשה המושפעת מעקרונות "השמאל החדש" והמושך אליו עילית עירונית אינטלקטואלית. בעשר השנים בהם חי במקום, עברו בקיבוץ כ-300 איש שטעמו מאורח החיים הייחודי. בשלהי שנות השבעים עזבו השמאלנים והוותיקים וכרם שלום כקיבוץ שמאל של הקיבוץ הארצי התפרק. החוקר הקדיש למחקר ארבע שנים וחצי, ראיין קרוב ל-100 חברים, אותרו ונלמדו כמה אלפי מסמכים, פרוטוקולים, עלונים, דברי הגות, שירה ועוד. הספר נכתב בצורה פוליפונית, מוותר על שפת ה"אנחנו" ותוך ויתור הסופר על "האני המספר". כדי להוכיח את התזה של "קיבוץ פרוע", הביא רונן שלושה סיפורים קצרצרים כפי שנחרתו בזיכרונו: האחד, ההתנחלות בחוותו של אריק שרון כתשובה לימין המתנחל בקדומים; השני, הרחצה בעירום שהפכה למנהג רווח בבריכת השחייה של הקיבוץ וסיפור על מתנדבת קטלאנית ששגתה ושיחררה את מאות תרנגולי ההודו של הקיבוץ שכמעט והגיעו לעזה. נסקור עתה את הפרקים שהם ליבו של מחקר נוסטלגי זה ואך מובן הוא, שנביא רק את עיקרי הדברים משום המסגרת המצומצמת של הפוסט.

כרקע לצמיחת הגרעין השמאלי סוקר רונן את שנת 1966 שהייתה לדעתו שנת שיא בכוחה של התנועה הקיבוצית ובתוכה תנועת הקיבוץ הארצי. "הקולקטיביות הרעיונית" הכתיבה את אופי חיי קיבוצי "השומר הצעיר" שנהנו מפריחה כלכלית אך סבלו מסטגנציה מחשבתית. הנהגת התנועה הייתה מרוכזת אז בעתידו של הנוער הקיבוצי שאמנם מצטיין בצה"ל אך אינו ממשיך את מהפכת הוריו וכן, בהסתמך על הסופרים והוגי הדעות עמוס עוז ויהושוע סובול, החברה הקיבוצית שעד עתה תוארה כחברה מוסרית מדרגה ראשונה, צוירה כבעלת יצרים המאפיינים את החברה הכללית וכמי שחותרת להגדלת הקניין הפרטי ומאבדת עניין בשיתוף וברמת חיים חלוצית. במעברות והעוגן החלו תלמידי י"ב לרקום חלום על הקמת קיבוץ חדש ללא עול המבוגרים, שיהיה נועז, מרדן ושמאלן. שאול שרגאי מ"ההנהגה הראשית" בחן בחיוב את הרעיון המתסיס שכבר התבשל במסדרונות התנועה ורונן וחברו עופר הרצוג, שלחו מכתבי הזמנה להקמת קיבוץ צעיר ליותר מעשרה מוסדות חינוכיים בקיבוצי "השומר הצעיר". בציטוט מראיון שנערך עם יעל שלם בולט המשפט שהיה למוטו בתחילת דרכם: "היה בזה משהו מהפכני, לא הולכים בדרך של ההורים, ממציאים את הגלגל." בכנס מעברות (13 בינואר 1967) השתתפו כ-120 בני י"ב מסך 600 בני המחזור בתנועה כולה. הייתה תחושה של עשיית היסטוריה. רבים הגיעו בחולצות לבנות כדי ליצור "איכות חדשה" לתנועה הקיבוצית. אשר לבני מקיבוץ ניר דוד אף הוא מהדמויות הבולטות, ראה בקיבוץ חדש המוקם רק על-ידי בני קיבוץ - הרפתקה חברתית ורומנטית. על דף סטנסיל הודפס סיכום המפגש: "120 חברי שכבת "ניר-עוז", מחליטים על הקמת "גרעין בנים". בסעיפים רבים הובעה הסכמה שכל המהלך ילווה על-ידי התנועה והקיבוץ הארצי והתחושה בקרב מוסדות התנועה הייתה אז כי "ילדים טובים מנסים להגשים ברצינות את מטרות התנועה".

הגרעין החדש החל להתגבש בסמינר "גבעת חביבה" כאשר "תנועת השומר הצעיר" גינתה את פעולות התגמול של אריק שרון והיחידה 101 שפעלה כנגד מסתננים ותוך כדי כך פוצצה בתים על יושביהם. הסמינר כלל מלבד לימוד והרצאות גם מפגשים רומנטיים בין הנערים ואף היו שכינו אותו - "גבעת ההזדמנות האחרונה". רונן מבקש להסביר את "מהפכנותם" של צעירי הבנים כפונקציה להתרחשויות ולתופעות עולמיות בתחום התרבות, הספרות, הפילוסופיה, הפוליטיקה, המוזיקה, הואמנות של התקופה כמו למשל מאבק השמאל כנגד מלחמת ויטנאם; תחיית האקזיסטנציאליזם; התורות החדשות של סימון דה בובואר ופול סארטר שהגיעו לביקור בארץ בהזמנת מפ"ם והקיבוץ הארצי ופירושים ליבראליים חדשים על כתבי הנערות של קרל מרקס. מהפילוסוף אריך פרום למדו בני הקיבוצים מהי "אהבה חופשית" וביקשו אף ליישמה במפגשיהם. בשירה ובספרות הופיעו שירי נתן זך וכן תרגומים מהפרוזה של דילן תומס. כל אלה שימשו לדעת רונן חומרים מאיצים המקנים לגיטימציה למהפכנות הנדרשת מהדור הצעיר. הנערים, שהאינטלקטואליות והרומנטיקה שימשו בראשם בערבוביה, כתבו על מגדל המים בגבעת חביבה במבצע לילי נועז: "גיל"ת לנגב". הצעד הראשון אם כן נעשה - 50 בנות ובנים חתמו על רצונם להתנדב ולשרת כגוף אחד בנח"ל כדרך היחידה לשמר את הגרעין מאוחד סביב החלטתו להקים קיבוץ חדש.

הרעיון להקים את הקיבוץ באתר "דנגור" (נירים הישנה), שבה את ליבה של יעל בת קיבוץ נירים שנבחרה למזכירת הגרעין הראשונה. היא סברה שיש לזעזע את הקיבוצים הוותיקים במשהו חדש ובת קול יצאה בנגב: "הבת של דובון הולכת לדנגור". במחנה העבודה בנירים, התגבשה ההחלטה, בניצוחו של מרדכי בלנש, כי הולכים להקים קיבוץ חדש. מלחמת ששת הימים פרצה ושינתה את לוח הזמנים. הוויכוח שהתפתח לאחר מלחמת ששת הימים בחברה הישראלית הכריח לראשונה את בני הגרעין להתמודד על עמדתם הפוליטית השמאלית שסירבה להכיר ביחסי כובש ונכבש ופסלה מחשבות בדבר גירוש ופינוי. רונן מרחיב בהמשך הפרק על תקופת ההכשרה בקיבוץ "להב" טרם גיוס הבנים לגדוד חמישים, ושלל האירועים עד 30 בדצמבר 1967, היום בו הוחלט בנוכחות נציגי התנועה כי גרעין גיל"ת לא יופנה לאדמית כדרישת חיים שור מהקיבוץ הארצי אלא יקים קיבוץ חדש - על שרידי היאחזות כרם שלום משנת 1956.

היאחזות כרם שלום נחשבה אז "לקצה העולם". טקס האזרוח של המקום עם סיום הטירונות, התקיים באמצע מאי 1968 והגיעו כ-2,000 אורחים. להקת הנח"ל ואברהם הרצפלד הוותיק נתנו קולם בשיר. העיתונות היומית כיסתה את האירוע במילים נרגשות. מספר המתיישבים הגיע ל-35 בלבד היות שרבים מבני ובנות גיל"ת המשיכו לשרת עדיין בצה"ל. מיכל לבנה כתבה להוריה בעין החורש שהפעמון ההיסטורי (זה המזעיק את החברים בצילצולו) הוא הדבר היפה ביותר. כמובן שנוהג הקופה המשותפת הפתוחה נשמר וכל אחד לקח כמה שצריך ללא רישום או פיקוח. בחברה החדשה שנוצרה טוען רונן, בלטו 2 קווים: האחד, קו אנרכיסטי הבונה חברה ללא מסגרת, והמטשטש גבולות בין צרכי הפרט לצרכי החברה והשני, הקו הבולשביקי, שדגל באכיפת נורמות אחידות על כל החברים. למרות הניגודים שהביאו עימם מהבית הסכימו מרבית הצעירים המייסדים לדגול באמרתו של מרטין בובר "הנוער הוא הסיכוי של האנושות - אך בכל דור הוא מבוזבז מחדש". המאפיין הבולט בקיבוץ בשנתו הראשונה היו "שיחות נפש" אין סופיות שגרמו לוותיקי התנועה הקיבוצית לכנות את כרם שלום - "ביתניה שבנגב". במהלך הזמן, רבים חידדו השקפתם הפוליטית ונטו להצביע עבור שי"ח. תוצאה זו צבעה במידה רבה את הקיבוץ "כשמאלני".

בשנת 1969 היו הבנים בני הגרעין המייסד מגויסים למלחמת ההתשה. אווירה לוחמנית פטריוטית בציבור גרמה ליוצרים, מלחינים ומשוררים להזדהות עם המרדפים אחר המחבלים אך רק כמה מחברי כרם שלום נסחפו אחריהם. רובם נהה אחר המתרחש באירופה: ה"שמאל החדש" התחזק ופסטיבל וודסטוק (קיץ 1969), שנערך בארה"ב, הלהיב את צעירי הנגב שחלמו כי הגיע תור האהבה ולא המלחמה. מלחמת ההתשה הביאה עמה את היגון והאבל על נפילת חברי גרעין - תחום רגשי שמעולם לא הכינו עצמם לקראתו. זאביק ואהוד נפלו והאירוע חיזק את האגף השמאלי-קיצוני בקיבוץ שדרש שלום בכל מחיר. במקביל החלה תסיסה תרבותית-פוליטית של בתי הספר התיכוניים בתל אביב שגרמה להקמת חוגי מחשבה והקמת קבוצות שמאל שראו בכרם שלום יעד להגשמה. חברי הקיבוץ לא עמדו מנגד והיו שותפים להפגנות הסוערות שהתחוללו אז במרכז הארץ בשאלות "ההתנחלות" והצורך בשלום עם השכנים והפכו תוך כדי כך את ישעיהו ליבוביץ' ל"נביא הזעם" החדש שדיבר כנגד המשך השליטה בשטחים שנכבשו לאחר 1967.

רונן סוקר אישים, אירועים, מחזות, חוגים והתרחשויות תל אביביות כמחזקות את הגוון הפוליטי השמאלי ההולך ונוצר בכרם שלום. באווירה זו פורסם "מכתב השמיניסטים" ביוזמת שני צעירים ירושלמיים שעורר תסיסה אדירה ביישוב. עיקרו - מתן אפשרות לנחום גולדמן להגיע להסכם שלום עם נאצר. במכתב היה רמז של "ריח של סרבנות" ובקיבוץ הצעיר יצר בשל כך ויכוחים רבים. מקצתם נמשכו אחר הצמד בן-אמוץ וחיים חפר שבלטו כמתנגדי הכיבוש. כמה מחברי הקיבוץ היו זקוקים למנהיגות נוצצת ונהנו לשבת בקרבת "הכוכבים". השיח בין "החוג למחשבה עצמית" התל אביבי לכרם שלום הלך והעמיק. גרעין "שלום" ביקש להצטרף לכרם שלום לאחר שלאחרון הייתה תדמית של קיבוץ אידאלי. טענתו של שר הביטחון משה דיין כי אומנם מלחמת התשה הסתיימה אך צפויה מלחמה נוספת, עוררה את 18 חברי הקיבוץ לכתוב לדיין שהם רואים בהתיישבות בפתחת רפיח (נח"ל דקלה ביולי 1969) מכשול לשלום. תליית השלטים כנגד התיישבות זו בעת הקמת היישוב הראשון בפתחת רפיח גרמה לשערורייה בכנסת. מנהיג מפ"ם יעקב חזן גינה את צעדי המחאה של הקיבוץ המרוחק והפך אותם ל"חריג וסורר".

רונן מספר על מנהגים חדשים שפרצו לחצר הקיבוץ כמו רחצה בעירום בבריכת המשק ובחוף הים; עישון סמים; "סחיבות" רכוש עזוב לחומרי הבנייה במקום ועוד. פורמלית הקיבוץ החליט כנגד התנהגות זו אך החיים היו חזקים יותר. בשנים 1971 - 1973 טוען רונן כי קיבוץ כרם שלום, שמנה אז כ-60 חברים ועשרה ילדים שנולדו במקום ושחלקו כבר עבר לנקודה החדשה, עובר תהליך התבגרות. שיחות הקיבוץ סבלו ממיעוט משתתפים והנשים הצעירות הדירו רגליהן מהמפגש השבועי. הקיבוץ המשיך לעסוק בהגדרות שכבר אינן שייכות לקיבוץ צעיר כמו מיהו חבר קיבוץ?; מי זכאי לצאת להשתלמות? כזכור, שליש מהקיבוץ בשנת 1972 היה מעורב בהשתלמויות שונות החל מהאוניברסיטה בבאר שבע וכלה במוסדות אחרים. עוד עסקו בשיחות הקיבוץ ברמת השיתוף והשוויון בין חדרי החברים בכל הנוגע למכשירי חשמל ועוד. על-אף "מהפכנותו" קובע רונן, נשאר הקיבוץ קשור בטבורו ל"סוכנות היהודית" ו"לקיבוץ הארצי" ומכאן שהישגם היה צנוע והסתכם בהוסיפם גוון חדש ואחר למודל חיים קיבוצי-שיתופי שפניו מופנית לעתיד ולא לעבר.

כותרת זו פותחת את פרק המאבק הפוליטי-כוחני-שמאלני כנגד פינוי הבדואים מפתחת רפיח שנפתח בהתכנסות הראשונה "בניר עוז". חברי הקיבוץ עמדו בחזית ההתנגדות לפינוי תשעה משבטי הבדואים, שכללו בין 5,000 גברים ונערים ל-20 אלף כולל נשים וילדים. בוצע גידור של שטח בן 45 קמ"ר בהנחה שניתן יהיה להגדילו עד שטח של 150 אלף קמ"ר ושבו נהרסו בתים, נסתמו בארות ונעקרו מטעים כהכנה להקמת התנחלויות נוספות. במרס 1972 התקיים כינוס של 250 חברי קיבוצים מהנגב בהובלת עודד ליפשיץ ומשה אפשטיין. הסערה שהתחוללה במפ"ם הובילה להקמת צוות פעולה שהוליך את המאבק ושכלל את עודד ליפשיץ, מוטי כנען מכרם שלום ולטיף דורי מצעירי מפ"ם. רונן העריך את ההתעוררות הפוליטית במאבק זה כיותר עמוקה מאז ההתנגדות הפוליטית של צעירי הקיבוצים כפי שבוטאו "בשיח לוחמים". בנוסף הוגשו מטעם מפ"ם שתי עתירות לבג"ץ כנגד דיין ושרון ותביעה להחזרת הבדואים המפונים למגוריהם. התחושה הייתה שהמאבק אכן יישא פרי. חזן, שהתקרב אז לגולדה מאיר בהשקפותיו, הפך את כרם שלום לאויב מר ואף כינה בהזדמנות את רן כהן, מצעירי מפ"ם, שתמך במאבק הקיבוץ בכינוי - "בוגד". בכינוס "ניר עוז" השני, התחולל מאבק מר במפ"ם בין מתנגדי הפינוי לתומכיו וצעירי כרם שלום, שהובסו, התכוננו לשכב למחרת מתחת לגלגלי הטרקטורים שהחלו להכין את השטח להקמת העיר "ימית". הגורל וההיסטוריה חברו לצעד בלתי צפוי - בבוקר שלמחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים.

רונן מבליט את צידו הרומנטי של הקיבוץ ומונה באמירה זו את הקמת חוות סוסים והרכיבה הפראית במדבר הנגב "כמו בסרטים האמריקנים". לכך הוסיף את אוספי התקליטים של מיטב זמרי הרוק והג'ז של התקופה ואת המנהג הרווח של רחצה בעירום בחופי סיני. בשנת 1973 חגג הקיבוץ 5 שנים להיווסדו. "מהילד הרע" של הקיבוץ הארצי הוא החל לחיות על-פי נורמות קבועות שאמנם היו חריגות בהשוואה לקיבוצים שם גרו הוריהם אך בהחלט לא "מהפכני, זועם, פרוע, ומתירני". רונן כתב לחג החמש את המשפטים הבאים: "דור ללא פתוס". דור שמצוי בדיאלוג מתמיד עם הוריו, מנסה להמשיך את מאבקם תוך ויכוח ועימות, אך אינו עושה זאת מתו להט משיחי, אלא תוך הטלת ספק מתמדת. רונן קובע שחג החמש היווה ציון דרך ברצונם של החברים לעסוק פחות בפוליטיקה ארצית ולהתרכז במילוי שאיפותיו של הפרט ובנייתה של חברה על רמה תרבותית גבוה.

בפרק זה מתאר החוקר את הרגשות המעורבים בהם קיבלו בקיבוץ את פרוץ מלחמת יום כיפורים. מחד מנהלים שיח מרדני על מניעת התיישבות בפתחת רפיח וחיפוש דרכים למו"מ על שלום ומאידך - רוב הבנים גויסו ליחידות הקרביות להילחם על קיום המדינה מצב בו יש אויב המתרחק מהסכמי שלום. מכאן קופץ המחבר לפרשה שכונתה "שיח עצובים". בשיח שהיה חיקוי גרוטסקי ל"שיח לוחמים" פורסמו יומנים של חברים ומכתבים פרטיים על-אודות המלחמה. קצתם תארו את הגהנום של הרג והרס וחלקם אף החלו להרהר בצדקת הציונות ובהכרח לבדוק אלטרנטיבה של עזיבת הארץ לטובת ארץ בה אין מלחמות. העלון של כרם שלום שנדד בין הקיבוצים בנגב ובקיבוץ הארצי, עורר סערה. בתשובה הרשמית של הקיבוץ לתלונות שהופנו אליהם נטען שהמלחמה הפתאומית ערערה מספר הנחות יסוד אך בסופו של דבר קבע "שהקיבוץ הוא מערכת איתנה.. אין ספק שגם בכרם שלום יחולו תמורות ושינויים בעקבות המלחמה..." רונן מסביר שאפקט נוסף של המלחמה טמון היה "במשבר הסמים" שאיים על המשך קיומו של הקיבוץ. נערכו שיחות קיבוץ רבות על תופעה זו אך לא ננקטו צעדים מעשיים כלפי "המעשנים". הבחירות הכלליות שבאו לאחר המלחמה, הפכו את כרם שלום לקיבוץ שמאלי שרוב מצביעיו נתנו קולם לרשימת "מוקד". באופן רשמי הכריז הקיבוץ שהוא לא בקונצנזוס. כמה מחברי הגרעין, שהמדבר הטביע בהם חותם, שלחו ידם בכתיבת שירים שפורסמו בעיתון המקומי "משהו" ומשם נדדו לבמות השמאל בישראל. רונן ציטט כמה מהם המעידים על מצוקה אישית וחיפושי דרך חדשה שלאחר המלחמה.

"העירום" נתפס בקיבוץ כחלק מתפיסת העולם של קיבוץ צעיר, המבודד בנגב, הבורא יחסים חדשים בין הגברים לנשים והמבטא את החופש האישי שהיה חשוב מכל. תחילה התרחצו שני המינים בעירום בחופי הים מול אל-עריש ולאחר מכן עברו הבנות קודם ולאחר מכן הבנים, לרחצה בעירום בבריכת השחייה הקטנה בלב הקיבוץ בשנת 1974. קובע אם כן רונן, כי כך נקשרה הארוטיקה של העירום עם הבדידות המדברית. ברור שהעירום כמושג הושפע מתרבות ההיפים שהגיעה באותן שנים מארה"ב ומספרי ההדרכה שתורגמו מאנגלית ושעסקו בחדוות המין. היו הורים שהסתייגו מאורח חיים זה שסיגלו לעצמם בנותיהם ובניהם ברם עיתונאים וצלמים דאגו להנציח את אווירת שחרור הגוף שעמדה כמובן בסתירה מוחלטת למנהגי הקיבוצים הוותיקים. במהלך שנות השבעים התגלו תופעות של לסביות והומוסקסואלים אך החברה הצעירה והבזה למוסכמות בכרם שלום קיבלה זאת בהבנה, בשתיקה ובאי התערבות. המחבר מסכם שלמרות כל זאת לא שררה בקיבוץ אווירת "אהבה חופשית" ובוודאי שלא "פוליאמוריה". הוא גם הפריח את קיומו של מנהג ה"סטוץ" שנהפך למנהג מקובל ברחבי הארץ בשנים שלאחר מכן.

בשנת 1974 נטה רוב הקיבוץ מבחינה פוליטית למפלגת "מוקד" ובכך התנתק מעשית ממפלגת האם של הקיבוץ הארצי - מפ"ם. היחסים בין מרכז מפ"ם והקיבוץ הארצי לבין הקיבוץ הסורר - החריפו. בהפגנת אחד במאי צעדו חבריו יחד עם "מוקד", "שי"ח", ו"הפנתרים השחורים" ולא עם "השומר הצעיר" וצעירי מפ"ם. ההתנגדות למדיניות דיין וגולדה הפכה לסימן היכר של הקיבוץ הנגבי. חברי הקיבוץ התנגדו גם להצעת חזן לאזרח את גשור. במאבק הפוליטי השתלב גם המאבק עם המתנחלים שהגיע לשיאו בצעד כנגד - הקמת "התנחלות" סמלית בחוות אריק שרון. הח"כ מאיר פעיל הזהיר את שרון שאם ימשכו מעשי "גוש אמונים", יתנחל השמאל באופן קבע בחוותו. אזהרה זו מצאה לה אוהדים רבים בכרם שלום. בהפגנת ההזדהות עם ההתנחלות בחוות שרון השתתפו כמאתיים איש ושהו שם עד הערב תוך קטטות ובהאזנה לנאומיו המשלהבים של הסופר עמוס עוז. הדי ההפגנה הגיעו לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה וצעירי הקיבוץ המזוקנים הופיעו כלוחמים וככאלה שילכו עד הסוף כנגד "גוש אמונים" ומתנחלי סבסטיה. עם זאת הפכה שנת 1974 לשנת שיא בכרם שלום בכל המדדים - החברתיים והכלכליים. תחושת הוותיקים המייסדים הייתה כי הנה הנה הקיבוץ עולה על דרך המלך. בשנים 1975 - 1976 התרכז הקיבוץ סביב משפטו של חבר הקיבוץ בן קיבוץ שריד שמוליק אורן שנידון למאסר שח ארבעה חודשים (בפועל ישב רק 80 יום הודות להתנהגות טובה) בגין פגיעתו לכאורה בנהג (נכה מלחמה) של אריק שרון. כמובן שפסק הדין הפך למאבק רב עוצמה בין הימין לשמאל ואנשי ציבור, חברי כנסת סופרים ואנשי רוח התייצבו לצידו ולצד הקיבוץ השמאלי מול מערך הימין "וגוש אמונים". בשנה שלאחר מכן, עם ירידת המתח, החלו העזיבות הראשונות וביניהם היו אף משפחות ממייסדי הקיבוץ. יסודותיו של כרם שלום נסדקו.

הפרק האחרון מוקדש לאירועים פוליטיים-חברתיים וכלכליים שסימנו את תחילת התפוררותו של הקיבוץ כפי שהוקם על-ידי מייסדיו וקיבל עתה, לאחר עשור, פנים אחרות. פנים אלה תוארו בקטעים ובסעיפים בספר שכונו - לפני הסערה, הצרצר והנמלה, בקיעים, קומונה עירונית, שיחות והשתלמויות והבדואים. אבל למה הרסנו הכול? אנחנו לא בקונצנזוס ופרק 40 שכונה אפילוג. אתעכב רק על מה שכונה "בדואים" וגם הוא חלק מהמשברים שפקדו את המקום החל משנת 1976. עדרי צאן של הבדואים החלו בשנת בצורת לעלות על שדות השלף והשלחים של הקיבוץ, גרמו לנזקים ומיעוט בין החברים דרשו לגרשם, לתבוע מהם פיצוי כספי ואף להרעיל כמה חיות מהעדר כאזהרה. התחושה הייתה כי הוויכוח הקטן החל להתפתח למשבר חברתי-פוליטי והשמאל שתמך עד כה כל כולו בבדואים, ברגע שהנזק פגע בו - התקפל.

רונן מציב בעצמו את השאלות הנשאלות בתום הקריאה: האם קיבוץ כרם שלום היה רק "אזור אוטונומי ארעי" או סימן דרך לאלפים אחריו? האם הייתה זו אוטופיה? האם איחר או הקדים את מהותה של החברה הישראלית? האם התפרקות כרם שלום הייתה הכרחית בהינתן האירועים שחלו באזור גאוגרפי זה כולל המלחמות והיחסים עם הבדואים? האם הוא סימן לראשונה, דרך פוליטית ישירה, שעל גביה קמו לאחר שנים תנועות וקבוצות כמו "שלום עכשיו", "ארבע אימהות", "תנועת האוהלים" ועוד? על שאלות אלו יענה הקורא בסיימו את הקריאה המרתקת של ספר מחקר/זיכרונות/ תיעוד ייחודי זה. הספר מעלה נשכחות, מתמודד עם שאלות פוליטיות הרות גורל ונוסטלגי במידה רצויה - רוצו לקרוא.