כבר ב-2009 קנו "דיסני" את חברת הסרטים "מארוול", העוסקת בעיבודים קולנועיים לחומרי הקומיקס המודפסים של "מארוול". כך נטלו "דיסני" לידיהם את הפרויקט הנקרא "יקום מארוול", רצף סרטים המתארים דמויות שונות מסיפורי הקומיקס השונים של "מארוול". הרצף עשוי כרוטציה בין סדרות קולנוע, כל אחת אודות גיבור או קבוצת גיבורים, כשבכל פרק מסדרה כלשהי מתקדמות כרקע עלילות הסדרות האחרות. החשוב מכל הוא שאין סתירות עלילה לאורך הרצף, כלומר הפרויקט, ולכן כל הסדרות הן בעצם סדרה מסועפת אחת. לו היו כל סרטי הפרויקט מוגבלים בעלילתם לעולמנו, היה מקום לומר שהן ממוקמות בעולם משותף ולא יותר. אך הכל חורג מגבולות כדור-הארץ, לכן ישנו כאן לא רק עולם משותף, כי אם יקום משותף, והוא "יקומארוול" הקולנועי. היה זה אך טבעי שעם בניית "יקומארוול" בידי "דיסני", ינסו "האחים וורנר" כמהלך תחרותי, לירות לאותו כיוון. כך הוקם בידי "וורנר" יקום קולנועי המתבסס על "די.סי קומיקס", שעם חומריהם "וורנר" בכל מקרה כבר עבדו לאורך השנים, כלומר אין חידוש ממשי בשיתוף הפעולה. העניין הוא שמבחינתי, גם ב"יקומארוול" של "דיסני" וגם ב"יקום די.סי" של "וורנר", מדובר סך הכל בסדרות קולנוע, שתיהן בנויות כמולטי-סטורי. המושג "יקום קולנועי" נשמע לי מוגזם ומעט מגלומאני. כבר מאז יצא לדרכו ב-2013, עם "איש הפלדה", סבל "יקום די.סי" משגיאות לא פשוטות, ולהן גם השלכות כלכליות. לכן הוחלט ב"וורנר", בשלב מסוים, ליצור במקביל עיבודי "די.סי" נוספים (כלומר סרטים האמורים, אם יעלו יפה, להתפתח לסדרות קולנוע שלמות), כשבכל עיבוד אין מניעה שיסתור עלילתית את יקום "די.סי". לא אכנס כאן להמשך קורות היקום. עד כאן הסקירה ההיסטורית. בהתאם להחלטה ליצור עיבודי "די.סי" נוספים, עלה ב-2019 הסרט "ג'וקר", שביים טוד פיליפס (סדרת "בדרך לחתונה") ומתבסס אומנם על חומרי "די.סי", אך נראה כי עיקר השראתו דווקא בשני סרטים קלאסיים בבימוי מרטין סקורסיזי: "נהג מונית" (1976) ו"מלך הקומדיה" (1982). באותם שני סרטים כיכב רוברט דה נירו, המופיע בתפקיד דומיננטי גם ב"ג'וקר". אם השחקן הראשי ממקור השראתך מופיע בסרטך, לא רק שיש בכך סמליות מכובדת, אלא אולי גם הצלה, שהרי כעת ברור שההשפעה לגיטימית, כלומר שסרטך הוא מחווה ולא גניבה.

"ג'וקר" הגיע להצלחה יצירתית לא מבוטלת, היה להיט וגם גרף שתי זכיות ב"אוסקר": האחת לחואקין פיניקס, על משחקו הליצני והטראגי בתפקיד הראשי, והשני למלחינה האיסלנדית הילדור גודנאדוטיר. ובהתאם לחיבוק שקיבל הג'וקר של פיליפס ופיניקס, אך טבעי שבא כעת סרט ההמשך. "ג'וקר: טירוף בשניים" עולה לדעתי בהרבה על קודמו. הנה - יש כאן סדרת קולנוע חדשה ואיכותית, בינתיים בת שני פרקים. הסדרה עוסקת בדמויות גות'האם סיטי, עיר בה מתרחשות הסדרות "באטמן" (ארבעה פרקים, 1989-1992-1995-1997) ו"האביר האפל" (שלושה פרקים, 2005-2008-2012). אולם שתי הסדרות ההן הציבו בקדמת הבמה את דמות באטמן, בעוד שבסדרת "ג'וקר" באטמן מורגש פחות. כן, יצירתיות אינה רק בחירה מה לכלול בסרט, אלא גם הבחירה על מה לוותר. גרסאות "באטמן" הן בדרך כלל אפלות. ב"האביר האפל", גרסתו של הבמאי המעולה כריס נולאן, הנשק העיקרי להאפלה הנו פסבדו-ריאליזם. נעשה מיתון פרטי העלילה, הלקוחים מהמקור הספרותי. על חשבונם בא ריאליזם יחסי, תירוצים מניחי דעת לפרטים הפנטסטיים שבעלילה, שבבסיסה אינה ריאלית כלל. במהלך הצפייה ב"באטמן מתחיל" הפותח את הטרילוגיה של נולאן, הופתענו מהריאליזם היחסי ושאלנו "מה קרה לבאטמן? מה פתאום הכל כה אמיתי?". לאחר מכן, עם בוא "ג'וקר", נחזור על אותן מילים, שכביכול נאמרות בידנו בפעם הראשונה. אך הפעם הריאליזם אינו יחסי והסרט מתרחש בעולמנו שלנו ממש. ב"טירוף בשניים", כבר הפתיחה הציורית - ואני נמנע מספוילינג - תגרום לכם להרגיש שאתם בסרט שלא חיכיתם לראות. לאחריה, אם עדיין לא הבנתם את גודל טעותכם, בא מחזמר קולנועי שלם, מסוג ה"ג'וקבוקס מיוסיקל" - תת-ז'אנר שעיקרו שימוש בשירים קיימים ולא בחומר שהולחן במיוחד. עם ה"ג'וקבוקס מיוסיקלס" שכבר ראינו בקולנוע, נמנים בין היתר "כולם אומרים אני אוהב אותך" (וודי אלן, 1996), "אל תשטו באהבה" (קנת' בראנה, 2000) וכמובן "מולין רוז'" (באז לורמן, 2001). הקאסט המרשים של "טירוף בשניים" כולל את פיניקס כג'וקר, ליידי גאגא, ברנדן גליסן ("שומר החוק" המצוין, 2011) כאחד הסוהרים ומעל כולם קת'רין קינר האדירה ("להיות ג'ון מלקוביץ'", 1999 ו"ארץ יצורי הפרא", 2009, שניהם בבימוי ספייק ג'ונז), כעורכת דינו של הליצן.

שנתיים לאחר אירועי הסרט הקודם, שוהה ארתור פלק בין כתלי מתקן פסיכיאטרי, המוצג לעתים בדרך מעט סטריאוטיפית. תוך כדי אשפוזו עומד ארתור למשפט, בו התביעה דורשת עבורו גזר דין מוות. על-מנת למנוע את הוצאתו להורג אמור ארתור להוכיח שאינו אחראי לפועלו כג'וקר. אך דווקא באותם ימים הרי גורל, במשבצת הטיפולית של ריפוי במוזיקה, פוגש ארתור את המטופלת לי קווינזל המעריצה את דמות הג'וקר. כששניהם מתקרבים רגשית, נרקע ארתור בין מחויבותו האישית לניצחון במשפט, לבין החום האנושי הבא אליו מהגברת. כאמור, זהו מחזמר, אך לב העניין הוא שהשירים מוגבלים לתודעת הדמויות. אם זיהיתי נכון, קיימת כאן השפעה ממקור נוסף, "רוקדת בחשיכה" (2000) של לארס פון טרייר. גם שם נמהל ריאליזם במחזמר וגם שם מתואר משפט רצח, המאיים לנתב לעונש מוות. הסרט מבריק, מבחינתי, ולא רק בזכות המשחק המעולה והסצנות המוסיקליות הנפלאות. אך אני בדעת מיעוט. ברור לי שבעוכרי הסרט, לפני הכל, השאלה "מה פתאום הם מתחילים לשיר?". זוהי שאלה הרלוונטית כמעט לכל מחזמר אולם כאן התשובה רחוקה שנות אור, או אולי שנות חושך, מהתירוצים הקלאסיים, עליהם רוב מחזות הזמר רוכבים. התשובה היא שהשירים מתקיימים ב"טירוף לשניים" דווקא מפאת היותם לא מתבקשים, תפיסת "הפוך על הפוך". הימצאות השירים מאפשרת לנו לחלוק עם הדמויות את תפיסת עולמן, בה ה"בלתי קשור" מהווה את ציר תפיסתן. המחזמר עתיר הסימבולים הולך, כאמור, בדרכו של "רוקדת בחשיכה". עדיין, גם אותם פרשנים המזהים נכונה את הדברים, לא היטיבו להבהיר כל זאת. הצופים אינם מרוצים. מה"אוסקר" כבר ממליצים לפיליפס לשכוח. האולמות מיותמים מקהל, ובכללו אותו קהל המתלונן לא מכבר על הוליווד ממוחזרת וחסרת אומץ. קהל שלדבריו צמא לרעיונות חדשים, חזון ותחכום. "ג'וקר: טירוף בשניים" כולו סרט הוליוודי עז ויצירתי. הקהל טעה בכתובת, אך גם שכח אותה מלכתחילה.