פגשתי רק פעם אחת את גיא שבתאי. אדם שמאד הרשים אותי, ואני כואב את לכתו מאיתנו עת שירת כחייל מילואים. כבן 40 היה במותו. ב-26 באוקטובר הוא נפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון, היתקלות בה נהרגו חמישה חיילי מילואים וגיא נפצע קשה באותה היתקלות. למרבה הצער, לאחר כשבועיים של התמודדות עם הפציעה הקשה, ביום ו' ז' בחשוון תשפ"ה 9 בנובמבר הוא מת מפצעיו. הניח אישה ושלושה ילדים יתומים מאבא אוהב.
גיא היה רכז המסורת והרוח בגדוד 8207 של חטיבת אלון. הוא לא תחם את תפקידו רק בהיכלה של תורה. אלא נשא בשירותו הצבאי בכל המטלות של חייל לוחם, וכך גם שילם בחייו.
המפגש שלי איתו היה מקרי, עקב התייחסותו למאמר שלי על פרשת השבוע, שפורסם באתר "חדשות מחלקה ראשונה". הייתה זו שיחה שהסתיימה, כששנינו נותרנו חלוקים איש על דעת זולתו. כשאני מקליד עתה את המילים לזכרו אני חש את הכאב על לכתו של אדם, איש אשכולות.
אני חש ברגע זה את רכות הדיבור והיחס המכבד והמכובד לאדם שהוא חולק על דעותיו. ריגש אותי השילוב של מטען אינטלקטואלי עשיר, הנושא עימו את אש האמונה בערכי הדת, בקיום כל מצוותיה הערכיות תוך הדגשה גם על החובה לקיים את מצוותיה הלכתיות. ניכר, כי הוא מבקש בדרכי נועם להנחילה לכל הסובב אותו.
התוודעתי לאדם, שבנעוריו למד בבית ספר ממלכתי בתיכון "בליך" ברמת גן. הוא היה ספורטאי מחונן בוגר מכון ווינגיט ואף שיחק כדורגל בקבוצת מכבי תל אביב, אך מצא מנוחה ונחלה בחזרה בתשובה, כשהוא משלב בחייו עבודה והתמסרות ללימוד תורה. מהמפגש המקרי החד-פעמי עם גיא, אני נושא זיכרון של נעימות ורכות לשון המקרינה חום של אדם, שכל הווית חייו העכשווית חובקת תורה ומצוות, אך הוא גם יודע לגלות פתיחות להקשיב למי שחולק על דרכו.
הכרתי אדם, שכולו אהבה לוהטת לערכי היהדות ולקיום מצוותיה, אך בנועם דרכו מכבד גם את האדם, החולק על דעתו. מי ייתן והדיאלוג בחברה הישראלית השסועה והקרועה יהיה, כפי שידע לנהל אותה גיא שבתאי.