את ניסיון העקידה פותח הקב"ה במילים "קח נא את בנך את יחידך", ומפרש רש"י "'קח נא' - אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו, בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו הראשונות אין בהן ממש".
והדברים תמוהים: הרי חז"ל עצמם ראו בניסיון העקידה ניסיון קשה ביותר, שקשה אף להבינו בשכל אנושי; מדוע אפוא אילולי היה עומד אברהם אבינו בניסיון קשה שכזה - כל הניסיונות הרבים והקשים שעמד בהם עד עתה "אין בהן ממש"? והלוא מסר את כל חייו למעלה ממאה שנים עבור הרצון האלוקי, ואף הקריב את חייו כפשוטו, וכי בכל זה "אין ממש"?!
אכן, גם בהגדרת ניסיון העקידה כניסיון קשה בדרגה הגבוהה ביותר, יש לעיין: בספר העיקרים כתב על עקידת יצחק שהיא "כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום". ולכאורה, הלוא מאצינו לאורך ההיסטוריה של עם ישראל מעשים רבים של מסירות נפש עצומה, כולל אצל אברהם אבינו עצמו.
ואף אם נאמר שהקרבת בנו היא מסירות נפש גבוהה הרבה יותר מהקרבת חייו עצמו; הרי מצינו גם את המעשה בחנה ושבעת בניה, שהגמרא עצמה אומרת שהוא גבוה יותר מעקידת יצחק - "אתה (אברהם) עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות"! בפרט שחנה לא שמעה באוזניה ציווי מה' להקריב את ילדיה, כפי שאברהם נצטווה מאת הקב"ה.
אמנם, בתורת החסידות מבואר שמעלתו של אברהם אבינו היא שהוא זה ש"פתח את הצינור" למסירות נפש, ובזכותו, בכוחו ובעקבותיו, היו כל מעשי מסירות הנפש לאורך כל הדורות. אך גם זאת יש להבין - מדוע "צינור מסירות הנפש" נפתח דווקא במעשה העקידה? האם כאשר כמאה שנה קודם לכן קפץ אברהם אבינו לכבשן האש על אמונתו בה' - לא היה בכך כדי לפתוח את צינור מסירות הנפש?
כדי לבאר זאת, יש להבין את עצם המושג "מסירות נפש": אדם המוכן למסור נפשו וחייו למען רעיונות נאצלים ואידיאות נעלות, למען תיקון העולם ולהגשמת מטרות מופלאות לטובת האנושות - הרי בעצם, כוונת אותו אדם היא להשיג הצלחה או 'רווח' כלשהו, שבעיניו גדול וחשוב יותר מאשר חייו שלו. כשם שאחרים עושים הכל למען חייהם וחיי משפחתם שהם הדבר החשוב ביותר בעיניהם, הרי אותו אדם יעשה הכל למען מה שבעיניו הדבר החשוב ביותר - הרעיון והאידיאולוגיה שהם שאיפת חייו.
אין זו מסירות נפש, שמשמעותה מוכנות למסור ולוותר על כל מה שיש לו ועל כל רצונותיו כולל חייו ממש; להפך, זוהי התעקשות לעשות הכל עבור עצמו! עבור מה שבעיניו שלו, ולפי דעתו שלו, נראה הדבר החשוב ביותר.
להבדיל, כך ניתן היה לחשוב גם על מסירות הנפש של אברהם אבינו בניסיונות הראשונים: כאשר אברהם אבינו קופץ לכבשן האש בגלל אמונתו בה', ניתן עדיין להסביר, שמאחר שאברהם אבינו בשכלו שלו החליט שה' הוא האלוקים, ושחובה על כל אדם בעולם להאמין רק בה' ולנתץ את האמונה באלילי השקר, וזהו הטוב המוחלט והאמיתי של כל אדם, וכמובן של אברהם עצמו - לכן מוכן אברהם אבינו לקפוץ לכבשן האש, כדי "להרוויח" את אותו טוב אמיתי, ולהגשים את שאיפת חייו, שהיא הנחלת האמונה בה' אחד.
מסירות נפש אמיתית, פירושה ויתור מוחלט על כל מה שאדם רוצה, מאמין ושואף. מעשה שאין בו כל חישוב הגיוני של רווח כלשהו, גם לא רווח רוחני, והוא נעשה מתוך התבטלות מוחלטת לציווי ה' - אדם "מוסר" ומבטל את כל "נפשו", שכלו, רצונותיו ושאיפתו - לרצון ה'.
אברהם אבינו במשך למעלה ממאה שנה הקדיש את כל חייו וחיי משפחתו למטרה הנעלית של החדרת האמונה בה' בעולם כולו, עולם שהיה שקוע לחלוטין בעבודת אלילים; הפצת הטוב והחסד בעולם שהיה כולו רוע וחמס, כמו מנהג הכנסת אורחים שאברהם אבינו חידש בעולם ובעקבותיו הלכו רבים מכל העמים.
לאורך שנים רבות דאג אברהם אבינו "הן לי לא נתת זרע" - מי ימשיך אחריו את המהפכה האדירה של אמונה בה'? הלוא ברור שללא המשך המפעל יגבר הרע בעולם וכל עבודתו של אברהם אבינו תרד לטמיון חלילה. והנה, סוף-סוף בפלא שלמעלה מן הטבע זוכה אברהם בבן שממשיך את דרכו, דרך האמונה בה' ללא פשרות, והקב"ה מבטיח לו שמבן זה ייצא עם שלם, ככוכבי השמים לרוב, שיהיה אור לעולם כולו והוא יתקן את העולם כולו לעבוד את ה';
ועתה, בניגוד לכל הבטחות ה', בניגוד לכל היגיון גשמי ורוחני, ובעיקר - בניגוד לכל שאיפת חייו העליונה של אברהם שעבורה הקדיש את כל חייו ועולמו; הוא מצטווה במו ידיו לגדוע את המפעל הגדול ולהקריב את יצחק...
זוהי מסירות נפש. התבטלות מוחלטת של השכל והרגש, הגשמיים ובעיקר הרוחניים, ביטול כל חישוב של הצדקה כלשהי, רווח כלשהו או אפילו פרסום על מה שעשה, שהרי כפי שכותב ה'אבן עזרא' "בשעה שעקד בנו, לא היו שם אפילו נעריו" - מה שגורם לו לעמוד בניסיון, הוא אך ורק קיום הציווי האלוקי.
וכך אומר לו הקב"ה: הלוא אני יודע בך שכל הניסיונות ומסירות הנפש שעמדת בהם כל חייך, היו באמת מתוך ביטול מוחלט לרצוני, לא מתוך שאיפה אישית רוחנית כלשהי שלך. לכן אנא עמוד בניסיון זה של העקידה, שכל העולם יראה זאת במוחש, שאין אתה עושה הכל עבור רווח רוחני כלשהו שאתה שואף אליו, אלא רק מתוך ביטול לרצון ה'.
זוהי הסיבה שעקידת יצחק הינה אירוע בעל חשיבות מרכזית כל כך בחיי כל יהודי, המזכיר אותו שוב ושוב בתפילתו: שהרי לכאורה, מה לנו ולדרגה גבוהה כל כך של מסירות נפש?
אלא אדרבה, ניסיון העקידה הוא מורה-דרך עבורנו, בכל רגע ובכל סיטואציה בחיי היום-יום: על היהודי לזכור שאין הקב"ה מצפה ממנו להקריב את חייו ח"ו; לא זה עניינה של מסירות הנפש של יהודי. מסירות נפש הנדרשת מיהודי היא קודם כל ואחרי הכל לבטל את עצמו, לבטל את כל רצונותיו האישיים, גם אם אלו רצונות טובים ונעלים של קדושה והתעלות. במקום לחשוב "מה אוכל לעשות כדי להיות צדיק גדול יותר", או "מה עליי לעשות כדי לקבל שכר גדול יותר" - עליו לחשוב תמיד "מה הקב"ה רוצה ממני עכשיו", ולעשות רק זאת ודווקא מתוך זריזות ושמחה, "וישכם אברהם בבוקר"!
דבר זה בכוחו וביכולתו של כל יהודי, שכן הוא בן אברהם יצחק ויעקב, וירש בטבע תולדתו את כוח מסירות-הנפש המוחלטת מאברהם אבינו, ש"פתח את הצינור" לביטול ומסירות נפש אמיתית אל הקדוש ברוך הוא באופן מושלם.