היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר-מתכון מאת מבקר האוכל הידוע של 'הארץ', ר' איסטניס, שעורר בי מחשבות על מה שהופך טקסט לשיר. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. במשך שנים רבות אני כותב הרהור שבועי על שירה ומנסה להבין את מהות השירה. לעיתים אני מוצא שירה בספרי פרוזה, למשל אצל עגנון או בנימין תמוז או מאיר שלו ולעתים בספרי פילוסופיה כמו אלו של ויטגנשטיין או דקארט. כך מצאתי שירה גם בספר מתכונים נדיר, 'מאכלים צרפתיים', עיצוב ואיורים: שמעון צבר (הוצאת יסעור, 1963). רְנֵה ד. מוקדי, או בשם העט שלו ר. איסטניס, היה מבקר המסעדות של 'הארץ'. במשך שבע-עשרה שנים, משנת 1965 ועד מותו בשנת 1984, פרסם במוסף 'הארץ' את הטור 'שולחנות ערוכים'. לפני כן הוא היה טבח וימאי וגם מוסיקאי בתיאטרון. הוא יצר את הז'אנר הישראלי של ביקורת המסעדות והיה ידוע כמבקר חסר רחמים. הוא תמיד חתם על הטור שלו בפסבדונים ר. איסטניס, והקפיד לשלם עבור הארוחות. שמעון צבר היה סופר, משורר, צייר, מאייר ועיתונאי, וגם חבר באגודה הבריטית לחקר פטריות. הוא היה סוציאליסט וחבר תנועת 'מצפן' שהתנגד לכיבוש וראה את עצמו כגולה פוליטי בלונדון, שם עבד כנהג מונית וכעובד בניין. הוא חיבר עם אשתו את הספר 'מאכלים תימניים ומזרחיים'. לכאורה, אין הפכים גדולים יותר משיר וממתכון. שיר הוא טקסט המשמש קוד, שכל קורא מפענח בדרכו והוא הופך לחלון פתוח שמבעד לו מתבונן הקורא במבט חדש בעולם וגם בעצמו. המתכון, לעומת זאת, הוא רשימה של מוצרי מזון והוראות הכנה, שניתן לפרש ולהבין תמיד באותו אופן על-ידי כל הקוראים. נדמה לי, שהטקסט של רנה מוקדי סוטה מן התבנית המוכרת של מתכונים, ושזורה בו נימה פואטית. בתרבות הישראלית של ראשית ימי מדינת ישראל וגם מאוחר יותר, גם כותרת השיר הזה, 'חלזונות נוסח בורגונדיה', חורגת מן המתכונת המקובלת של ספר מתכונים. הספר יצא לאור שתים-עשרה שנים לפני ספרה של רות סירקיס 'מהמטבח באהבה', שהיה במשך שנים התנ"ך של ספרי הבישול, המתכונים בו פשוטים ומתאימים לכל בית ומבוססים על מוצרים זולים שקל להשיג, כמו מרגרינה. הספר 'מאכלים צרפתיים' יצא לאור פחות מעשור לאחר שנות ה'צנע' שבהן חולקו מוצרי מזון תמורת תלושים, במקום ביצים אכלו אבקת ביצים, ואיש לא הכיר את מטעמי המטבח הצרפתי האנין. אני בטוח שכאשר הספר הזה יצא לאור לא ניתן היה לרכוש בישראל חלזונות (אסקרגו בצרפתית) חיים או משומרים. הטקס נפתח במשפט מחריד ברשעותו חסרת הרחמים: "מַרְעִיבִים אֶת הַחֶלְזוֹנוֹת בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ יָמִים". כשלא ניתן לרכוש חלזונות, יש לאסוף אותם בחצר. החילזון הוא רכיכה דו-מינית, החיה בתוך קונכיה הנוצרת מן הנוזלים שגופו מפריש. אני זוכר, מילדותי, שהחלזונות בירושלים היו קטנים למדי. אצלנו, בכפר הבולגרי, החצר והשביל והמדרגות עמוסים בחלזונות לאחר הגשם, חלזונות גדולים ועסיסיים, המתאימים למתכון הזה. הרעבת החלזונות מזכירה לי שפעם נהוג היה לבשל סרטנים חיים במים רותחים, עד שבשנים האחרונות חוקק בצרפת חוק האוסר זאת. מעניין אם הרעבת חלזונות עדיין מותרת. ההרעבה אינה מיועדת לפגוע בחלזונות, אלא לגרום להם להתרוקן מהרעלנים שבמעיהם, הנוצרים מן העלים הרקובים שהם אוכלים. אפשר היה, כמובן, להאכיל אותם במאכלים שאינם רעילים. היום מגדלים חלזונות בחוות גידול, שבהן מאכילים אותם בדגנים. לאחר הפתיחה האכזרית מרגיע אותנו המשורר, כלומר מבקר המסעדות, בהוראות עבודה ניטרליות: "שׁוֹטְפִים אוֹתָם הֵיטֵב בְּמַיִם זוֹרְמִים וּמַשְׁרִים אוֹתָם בְּמֶשֶׁךְ שְׁעָתַיִם וָחֵצִי בְּמַיִם, חֹמֶץ וּמֶלַח בִּשּׁוּל. שׁוֹטְפִים. מְבַשְּׁלִים לְלֹא מִכְסֶה וְעַל לֶהָבָה קְטַנָּה בְּצִיר מְאֻדֶּה בְּחֹמֶץ בְּמֶשֶׁךְ 2 שָׁעוֹת". נדמה לי, שמה שמעניק לטקסט הזה את איכויותיו השיריות הוא התיאור יוצא הדופן והשימוש המיוחד בשפה, החורג מן ההוראות היבשות של מתכון בספר בישול. . "אַחֲרֵי הַבִּשּׁוּל, מוֹצִיאִים כָּל שַׁבְּלוּל מִקּוֹנְכִיתוֹ וּמְסַלְּקִים אֶת קְצֵה הָעֹקֶץ הַכֵּהֶה שֶׁל זְנָבוֹ", כתב המבקר. אל הזרות של החילזון, שכעת מכנה אותו הכותב בשם "שַׁבְּלוּל", כדי לא לחזור על אותה המלה, נוסף מאפיין של השבלול, שאיש מאיתנו מעולם לא העז לבדוק: "הָעֹקֶץ הַכֵּהֶה שֶׁל זְנָבוֹ". האם ידעתם שלשבלול יש זנב? שיש לו עוקץ? הפירוק וההרכבה של שיר, המשמש כקוד, גורמים לנו להתבונן בעולם המוכר לנו במבט חדש. אני בטוח שכשתזהו שוב חילזון הזוחל לאיטו על דלת ביתכם, לא תוכלו לשכוח את העוקץ של זנבו. עכשיו, לאחר התצוגה המוזרה, לאחר פירוק הנושא לגורמים, מגיע המשורר אל לב השיר, והוא מחבר את המרכיבים ויוצר מהם משמעות חדשה: "אֶת הַקּוֹנְכִיָּה הָרֵיקָה מְמַלְּאִים עַד מַחֲצִיתָהּ בְּמִמְרָח, הַמֻּרְכָּב מִפַּטְרוֹסְלִינוֹן, בְּצַלְצוּל, שׁוּם, פִּלְפֵּל, מֶלַח וְחֶמְאָה". את הפטרוזיליה הוא מחליף ב"מִפַּטְרוֹסְלִינוֹן" ואת הבצל הקטן ב"בְּצַלְצוּל". השימוש בתעתיק היווני של "פַּטְרוֹסְלִינוֹן" ובמלת ההקטנה "בְּצַלְצוּל" הופך את רשימת המצרכים לפואטית. חלקו השני של השיר מסיים אותו בסימטריה: "מַחֲזִירִים אֶת הַשַּׁבְּלוּל לְקוֹנְכִיתוֹ וּמְכַסִּים אוֹתוֹ שׁוּב בְּמִמְרָח. אֶת כָּל הַקּוֹנְכִיּוֹת הַמְּמֻלָּאוֹת מְסַדְּרִים בְּתוֹךְ כְּלִי זְכוּכִית חֲסִין-אֵשׁ וְאוֹפִים בְּתַנּוּר חַם בְּמֶשֶׁךְ 8 דַּקּוֹת". שיר הוא טקסט שמשמש כקוד, אותו אנחנו מפרשים באמצעות פירוק והרכבה מחדש. הקורא אינו מנחש (כמו מבקרים מסוימים) למה התכוון המשורר, אלא רואה בשיר מעבד-חשיבה, שמאפשר לו להתנער מתבניות חשיבה קבועות ולהתבונן בעולם במבט חדש. התהליך הזה, של פירוק והרכבה, משקף גם את המתודה של דקארט, המסמנת את תחילתה של החשיבה הרציונלית ושל המחקר המדעי. דקארט מציע לנו להתנער מדעות קדומות, לפרק כל נושא לפרטיו הקטנים ביותר ואז לסדר אותם מחדש. זה התהליך שאנו מבצעים מבלי משים בשעה שאנחנו קוראים שיר וזה גם התהליך שבו ר. איסטניס (רנה ד. מוקדי) מתאר את החילזון הזוחל בחצר, שהופך לאחר פירוק והרכבה מחדש, למטעם גסטרונומי. לפני יותר מארבעים שנה, כשלמדתי באקדמיה למוזיקה בירושלים, שרתי במקהלה המקצועית של האקדמיה בניצוחו של סטנלי ספרבר. נסעתי עם המקהלה להשתתף בכינוס המקהלות האירופי, אירופה קנטט, בלוצרן שבשווייץ, ולאחר שהכנס הסתיים נסעתי עם שתי חברות, מריאן פרגר וגילה הדרום-אפריקנית לפריז, ושם שרנו בשלושה קולות את שירי המקהלה העבריים, עד שנפתלי רינגל הצטרף אלינו (אני שרתי באס נמוך ונפתלי שר בריטון, ועדיין חסר היה לנו טנור). השירה שלנו, בגדה השמאלית, חסמה רחובות, עד שהמשטרה הייתה באה לפזר את קהל המעריצים. בכל הופעה כזו זרקו לנו הצופים מטבעות ושטרות, שהסתכמו בכמאה דולר, שבאותו הזמן היו סכום גבוה למדי ובכסף הזה אכלנו במסעדות טובות. כך, לראשונה בחיי (וגם בפעם האחרונה בחיי) טעמתי חלזונות שבושלו בשום ובתבלינים וזה היה טעים למדי. אבל מאוכל מעודן, כמו משירה, אנחנו נהנים בזכות הדמיון, וזו הסיבה (מחוץ לטבעונות שלי) שלא חזרתי לטעום חלזונות.