יולולולולו..., בצהלולים רבים חנכתי את ספרי השישי שיצא לאור שבועיים לפני ראש השנה ה'תשפ"ה. כששמעו השכנים את הצהלולים שלי, התדפקו על דלתי ושאלו: "מה קרה, שמחה? נולד לך נין נוסף, אח לנינה, איילת, שנולדה בארצות הברית?" "לא", עניתי בחיוך רחב ובעיניים נוצצות מאושר, "גם זה יקרה בעז"ה בקרוב, אך עתה, נולד לי ספר נוסף, ומכאן באה שמחתי." "אה, עוד ספר... נו, בשעה טובה, שמחה, בשעה טובה", כך אמרו ולא כולם הבינו איזו שמחה זו למשורר/לסופר "ללדת ספר". בקיצור, התחלתי את השנה ברגל ימין! אחרי ייסורים רבים המלווים בבכיות ורוגז, עיכובים בהזמנת הנייר המיובא והמיוחד שביקשתי, עליו יודפס הספר, נייר שהוזמן מחו"ל והתעכבה הגעתו ארצה בשל המלחמה..., גם פשלות של הכריכייה לא חסרו ומה לא. כמעט שנה עברה עד שהוצאתי לאור ספר זה, הנושא 65 עמודים בלבד, והוא השלישי (מתוך חמישה) בסדרה: "נחלת צבי - נחלת ילדות".

אין הנחתום מעיד...

מה אומר לכם רעיי, לעיתים ההריון קשה והייסורים רבים, אך התינוק יוצא משו משו! אל תתרגשו (או תבוזו לי) מכך שאני משבחת את ספריי. שכן, כמו שלא פעם אני אומרת לידידי המעירים לי, שלא צנוע שכך אני נוהגת, שנולדתי במזל "טווס", ואוהבת להתגאות בנוצות שלי, ולמה לא? שיקום אחד שלא משבח ברבים את בנו/ביתו הראויים לכך? כך גם עם הספרים, שהם מ מ ש כתינוקות שנולדו ביגיעה רבה ובכאבים רבים עד שהתוצר הסופי יוצא לשביעות רצונו של הסופר/המשורר. ובכלל, הכל עניין של טעם, גם ביצירות ספרות. אני שייכת לדור מספרים עממיים מתימן (דור רביעי), וכותבת כמו שציווני מורי ורבי ו"חתן פרס ישראל", פרופ' דב נוי בשעתו, שביקשני "לכתוב כפי שאת מספרת", ואני עושה כמצוותו! את הפורמט המיוחד של ספרי השכונה, הציע לי בטובו מרצה אחר שלי מהאוניברסיטה העברית, פרופ' שלום צבר, שאמר שהיום אין לאנשים סבלנות לשאת ספרים עבי כרס ולקרוא אותם ולכן כדאי שאפרסם את סיפוריי על "נחלת צבי" בספרים קטנים, בכריכה קשה, שיהיה נעים לשאתם לכל מקום, לקרוא את כל הסיפורים, והם יהיו בבחינת פיסות היסטוריה, כאספקלריא של ירושלים בשנות החמישים. כך המליץ - וכך עשיתי! לא צריך טוריה כדי לעבוד קשה ולהתעייף בתום יום העבודה. גם הכתיבה, שהראש והלב שותפים לה, גוזלת זמן רב וכוחות נפשיים לגיבוש הרעיון ויצירת יש מהיש הלא מעובד, עד לתוצאה המהוקצעת והרצויה. ניתן לתאר יגיעה זו, כאבן שנמצאה בצד הדרך, ומי שנטלה בידיו מכניס אותה למי הנהר והיא מתחככת במים שוב ושוב, עד שהופכת להיות אבן חלקה, נעימה למראה ולמגע, הן בעיניי בעליה והן בעיניי אלה המביטים והמחזיקים בה.

מעז, יצא מתוק!

"היו זמנים - זמנים טובים...", במילים אלו התחלתי את הרישא של ספרי השלישי בסדרה זו, והנה היא לפניכם: "בספריי הקודמים: 'שושנות לנצח' ו'טיפת סחוג בדלי של חלב', תיארתי את ההווי השכונתי ב'נחלת צבי', שכונת ילדותי והדמויות בה, ואמשיך גם עתה בספרי השלישי. הפעם כללתי בספר זה חמישה סיפורים ושיר לקינוח. הספר 'הר החילבה', חובק בין דפיו סיפורים מכמירי לב עד דמעות וסיפורים מצחיקים ומפתיעים. אה, היו זמנים... זמנים טובים, ויעידו על כך כל בני דורי בירושלים של שנות החמישים ואילך. העושר היה מאיתנו והלאה, אך השמחה על כל משחק שהמצאנו, על כל ממתק חדש שטעמנו, על כל דבר קונדס שעוללנו, הוסיפה חוו'ייג' לחיינו העניים, אך העשירים ברוח ובשובבות. לא בכדי אני מתגעגעת ל'גן העדן האבוד שלי', כפי שכיניתי את ימי ילדותי בספרי הראשון 'שושנות לנצח'. כאשר אני מסתכלת לאחור, מעבר לפינה, אני לא מאמינה שהגענו עד הלום. היכן הגיגית לרחצה? היכן הפתילייה? היכן הפרימוס הרועש? היכן הקורקינט שבנינו במו ידינו? והיכן הצניעות ודרך הארץ בה נהגנו כלפי הורינו ומורינו? הכל גז ונעלם! נשארנו עם מציאות בה קל לחיות מבחינה חומרית, אך לא קל לחיות בחוסר הסתפקות בכל מה שיש לנו. אבל כדרכי אני מוציאה מתוק מעז גם בימים אלה, משתדלת ליהנות ממה שהטכנולוגיה מעניקה לי, אך נשענת על עברי, שהוא הבסיס הרחב של ערכים והתמדה אותם קיבלתי מהוריי, ממוריי ומ'אנשים טובים באמצע הדרך'. אלה סייעו בידי לכתוב, לספר ולתאר בפניכם בגעגועים רבים פיסות חיים רחוקים ומתוקים, אך קרובים מאוד ללב, גם לאלה שלא חוו אותם."

מה הם אומרים

תמיד נעים לשמוע מילים טובות על היצירה שלך ואכן, שמעתי גם שמעתי. הראשונה שבמחמיאים הייתה ידידתי ד"ר דורית אורגד, עתירת פרסים ספרותיים, שאמרה לי על הספר: "את מלכת האסתטיקה" וכתבה בגב הספר את התרשמותה ממנו: "בספר סיפורים חדש זה 'הר החילבה' של שמחה סיאני, לוקחת הסופרת את קוראיה למחוזות ילדותה בשכונה ירושלמית ותיקה של שנות החמישים במאה הקודמת, שכונת "נחלת צבי", שהייתה מיושבת ביוצאי תימן. למרות הצרות שהיא מתארת, כגון המצב הכלכלי הירוד וההתנכלויות לחלשים - מתקבלת תמונה אידיאלית למדי, 'יהודים יקרים ואביונים, אבל שמחים בחלקם ופיהם אינו דובר שקרים, ואין להם אלא בית הכנסת ודירתם הדלה.' לצד הריאליזם, יש בסיפוריה של סיאני יסודות פולקלוריסטיים ופנטסטיים. עם כל האותנטיות שיש בהם, אפשר לקרוא אותם כסיפורי עם. אהבתי את ההומור כמו בתיאור: 'לעת ערב, משנרגעו הרוחות והבטן כאבה מצחוק ומענבים', ונהניתי מן הססגוניות שמצאתי בסיפורים, ומן המילים 'בתימנית' כמו הזלביות - הלביבות המתוקות שמסופר עליהן בגעגועים. צחוק ודמע מעורבים בסיפוריה של שמחה סיאני, דמיון ומציאות, המתובלים בתבלינים מזרחיים ערבים". ידידתי החדשה זה מקרוב, האמנית אסתר ציטרונבלט, (אומנית מהממת בחסד, שלמראה יצירותיה המרהיבות נשמטת הלסת...), אמרה ש"הספר נראה כמו תכשיט", ושבעלה, שמואל והיא התרגשו מתוכן הסיפורים ומהשפה המיוחדת בה נכתבו. הם הראשונים שרכשו את הספר. הסופר ד"ר משה גרנות, אף הוא עטור פרסים ספרותיים (ו"יקיר העיר רמת השרון") כתב רצנזיה על הספר אצל אהוד בן עזר ובין השאר ציין אותו באלו המילים: "כל מה שיוצא מתחת ידיה של שמחה סיאני זוכה לחופנים של אסתטיות - מספרון קטן המידה הזה אנו מוצאים עטיפה יפהפייה, ציורים וצילומים מרהיבי עין, כתב ידה הקליגרפי הנפלא, וקישוט בכל עמוד. ובאשר לתוכן - כל הסיפורים מתייחסים לילדותה של המחברת בנחלת צבי, שכונת עולי תימן בירושלים. האירועים המתוארים הם על הרוב מדכאים, ואפילו טרגיים. לדוגמה אביא אחד מהם: "אביה של המספרת נפטר בגיל 45...", ואף על-פי כן, חוט של אופטימיות נשזר לכל אורכו של הספר: אביה של המספרת אומנם חולה מאד, וכאמור, נפטר בגיל צעיר, אבל הוא מספיק לספר לביתו סיפור על תושייה וגבורה מימי צעירותו, שהצילו את שלטונו של האימאם, יחיא, שהעניק חסות ליהודים. האב ידע שלא יחיה זמן רב, ועל ערש דווי מפיח תקווה ועוז בביתו כדי שתוכל להתמודד עם החיים הקשים שלפניה כיתומה מאב, כאשר האם האלמנה תיאלץ לאחר לחזור הביתה מעבודת יומה כדי לפרנס את שתי בנותיה. שמחה, הילדה, חשה שאביה הגיבור עומד מאחוריה, ומעניק לה אומץ". ועוד הוסיף ד"ר גרנות: "הספרון הזה מעוצב בטוב טעם, אסתטי מאוד ואני מניח, שאנשים יהיו שמחים לקבל אותו כמתנה מאהובי ליבם." ד"ר צדוק עלון, פילוסוף, סופר ומשורר, החמיא לשני ספריי הקודמים בסדרה זו: "שושנות לנצח" ו"טיפת סחוג בדלי של חלב" ואף שיבח את ספרי זה בפני חברי ועדת פרס ראש הממשלה השנה באלו המילים: ..."אני סבור, ששמחה היא דוגמה וסמל לסופרת מוכשרת, "המציירת" ביד אמן את סיפוריה העסיסיים והנוגעים ללב בשפה עברית רהוטה ומדויקת. הסיפורים נוגעים בתובנות נפשיות על אודות מצבו של האדם ביקום. רבים מסיפוריה הם משובבי נפש, אך גם טבולים בקורטוב של צער וניכרת מהם כמיהתה להנציח דווקא את טובו של העולם, אשר את חיינו בו היא רואה כזכות עילאית". ועוד הוסיף את מה שכתב לי המשורר רוני סומק, גם הוא עטור פרסים ספרותיים, על אודות הספר: "הר החילבה": "שמחה, ערב טוב. הדואר בא היום והביא את ספרך ואני קורא ואוהב את היכולת שלך להאיר מקומות והווי בצורה כל כך יפה. תודה וחג שמח לך וליקיריך". טיפה של אושר, מפשירה גוש של צער. כך גם קורה עם הולדתו של ספר!