"אינני מתכוון לפתוח במלחמות, אלא למנוע מלחמות" הכריז הנשיא טראמפ בנאום הניצחון ב-6 לנובמבר. מניעה וצמצום מלחמות מחייבים שדרוג כוח הרתעה, המתבטא בהיקף תקציב הביטחון, הימנעות ממדיניות פייסנית ודבקות במציאות הגיאו-אסטרטגית ולא במציאות חלופית. כוח ההרתעה של ארה"ב מכורסם בידי מחלקת המדינה, שסולקה ממרכז במת עיצוב וניווט מדיניות החוץ בארבע שנות נשיאות טראמפ. הוא שלל את תפישת עולמה הרב-לאומית/קוסמופוליטנית, המעדיפה מכנה משותף מדיני וביטחוני עם האו"מ, הארגונים הבינלאומיים ואירופה על פני מדיניות חד-לאומית ועצמאית המתמקדת באינטרס ארה"ב. מחלקת המדינה גם משעבדת את המציאות המתסכלת של המזרח התיכון למציאות חלופית נוחה יותר, ומכאן כישלונותיה השיטתיים. לדוגמה, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי וסיוע להשתלטות האייתולות על אירן; התייחסות לסדאם חוסיין כבעל-ברית בפוטנציה עד יום פלישתו לכווית; חיבוק אמיץ לערפאת, למרות החינוך לשנאה והטרור, וסלילת דרכו לפרס נובל לשלום; בגידה במובראק הפרו-אמריקני וחיזור אחר "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקנים; התייחסות לצונאמי ברחוב הערבי כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק"; יוזמת מתקפת נאט"ו על קדאפי שהפכה את לוב לוזירת טרור איסלאמי אנטי-מערבי; הוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור; לחץ שיטתי על ישראל להימנע מהכרעת חמאס וחיזבאללה, והגעה להסדרות שסללו את הדרך לטבח 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית; ועוד. כוח ההרתעה של ארה"ב - החיוני לביטחון ארה"ב ולצמצום זעזועי העולם - נפגע קשות ממדיניות מחלקת המדינה כלפי משטר האייתולות, שסייעה להפוך אותם מ"השוטר האמריקני של המפרץ הפרסי" (עד 1979) למוקד עולמי אנטי-אמריקני של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות מהמפרץ הפרסי, המזרח התיכון, אפריקה ועד אמריקה הלטינית ואדמת ארה"ב. משטר האייתולות מהווה איום קיומי, ברור ומיידי לכל משטר ערבי פרו-אמריקני, ובמיוחד מפיקות הנפט הערביות, ומטרתו להשתלט על 48% מעתודות הנפט העולמיות ולפגוע קשות בכלכלת וביטחון המערב. כוח ההרתעה של ארה"ב נפגע קשות כתוצאה מאשליית מחלקת המדינה שהאופציה הדיפלומטית (מו"מ) כלפי האייתולות, המרופדת במאות מיליארדי דולרים, תשכנע אותם לזנוח את חזונם הפנאטי בן 1,400 השנים, להפוך לברי-שיח אמינים ולקבל על עצמם דו-קיום בשלום עם המדינות הסוניות. מחלקת המדינה מתעלמת מהעובדה שמשטרי טרור נושכים את היד המזינה אותם, כפי שמתעדים האייתולות (שהפכו לאויב מר של ארה"ב, למרות שארה"ב סללה את דרכם לשלטון), המוג'אהידין (המעורבים בטרור אנטי-אמריקני, כולל 11 לספטמבר, למרות שארה"ב סייעה בגירוש הצבא הסובייטי מאפגניסטן), אש"ף וחמאס (שפתחו בטרור חסר-תקדים למרות מחוות חסרות-תקדים באוסלו ובהינתקות). משטר האייתולות, כמו "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס ואש"ף מבהירים שחזון פנאטי - המושרש בחוקה/אמנה, מערכת חינוך, דרשות במסגדים, אנדרטאות ובנייני ציבור - חשוב הרבה יותר בעיניהם ממחוות דיפלומטיות ופיננסיות מערביות. מאז 1979 הם אינם מקבלים את הערך המערבי Money Talks. החזון השיעי של האייתולות מחייב הכרעת אויבים כגון המשטרים הסונים "המשומדים", המערב "הכופר", "השטן הגדול האמריקני" ו"הישות הציונית הכופרת" שהיא "מוצב קדמי של ארה"ב" במזרח התיכון. לעומת זאת, שש מדינות ערביות חתמו על הסכם שלום עם ישראל, מכיוון שחזונן הלאומי אינו מחייב את השמדת ישראל. למעשה, "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי רואה בישראל נכס ביטחוני, טכנולוגי, חקלאי וכלכלי. האייתולות - כמו חיזבאללה, חמאס ואש"ף - רואים במו"מ אמצעי לקידום חזונם, ולא אמצעי לקידום דו-קיום בשלום. לכן, אין לראות את האייתולות כשותף למו"מ, אלא מטרה לשינוי משטר. להשגת מטרה זאת יש מחיר, אך הוא מתגמד בהשוואה למחיר העימות מול אירן גרעינית. אמנם, הנשיא טראמפ הטיל בכהונתו הראשונה סנקציות כלכליות חריפות על האייתולות, שצמצמו את יכולתם ללבות טרור ומלחמות, אבל כהונת ביידן המחישה שסנקציות - כמו מו"מ - הן הפיכות ואינן מחסלות איום. לעומת זאת, שינוי משטר אינו הפיך, אינו נתון לשיקול דעת של נשיא עתידי, ולכן מחסל איום. שינוי משטר האייתולות ישדרג את כוח ההרתעה של ארה"ב, יסיר מאכלת מצוואר סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים ומרוקו, יחסל את ראש התמנון המוביל של הטרור האיסלאמי, ויסלול את דרכם של סעודיה, עומאן, ואולי אף כווית ואינדונזיה להסכמי אברהם. הסכמי אברהם נחתמו בגלל התמקדותם באינטרסים הלאומיים של מדינות ערב (כפי שהיה בהסכמי השלום עם מצרים וירדן), והתעלמות ממחלקת המדינה המתמקדת בסוגיה הפלשתינית, ולכן נכשלה בכל עשרות יוזמות השלום שהציגה. הסכמי אברהם עקפו את הסוגיה הפלשתינית ובכך שללו מהפלשתינים את כוח הווטו. בניגוד למחלקת המדינה המתמכרת לרעיון המדינה הפלשתינית, כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקנים מרעיפים על הפלשתינים מלל מחבק, אך נמנעים ממעש המקדם הקמת מדינה פלשתינית. מנהיגי ערב אינם מתרשמים ממלל פלשתיני מתון, אלא מעניקים משקל קריטי למעש הפלשתיני במישור הבין-ערבי, שהפך אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים: מצרים - שנות ה-50', סוריה - שנות ה-60', ירדן - 1970-1968, לבנון 1982-1970, כווית - 1990. מנהיגי ערב גם ערים לשיתוף הפעולה השיטתי של ההנהגה הפלשתינית עם גורמים רדיקלים בזירה הבינלאומית: גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, ארגוני טרור בינלאומיים, "האחים המוסלמים", קוריאה הצפונית, ונצואלה, קובה, סין ורוסיה. מכאן הערכת מנהיגי ערב שמדינה פלשתינית מערבית לנהר ירדן תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן לזירת טרור איסלאמי שיגלוש לחצי האי ערב וחצי האי סיני, ויאיים על מפיקות הנפט הסוניות ומצרים - בוננזה לאייתולות, רוסיה וסין ומכה לכלכלת וביטחון המערב. לעומת זאת, ישראל היא מכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב, מרכז חדשנות של הטכנולוגיות המובילות, הביטחוניות והאזרחיות של ארה"ב (250 ענקי הייטק מארה"ב הקימו מרכזי מחקר ופיתוח בישראל), "חנות יוקרה" של התעשיה הביטחונית בארה"ב (קידום יצוא ביטחוני), ו"מעבדה בתנאי קרב" של התעשיות הביטחוניות בארה"ב (חיסכון של עשרות שנות מחקר ופיתוח), של זרועות הצבא והמודיעין האמריקני, הלוחמה בטרור וה-FBI. כפי שטענו הגנרל אלכסנדר הייג - שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה - והאדמירל אלמו זומוואלט - שהיה מפקד המבצעים של חיל-הים האמריקני - ישראל היא נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקנים, פועלת באזור קריטי בין הים התיכון, ים סוף, הים הערבי, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, וחוסכת לארה"ב את הצורך לייצר נושאות מטוסים נוספות ולניידן לים הערבי והים התיכון, בנוסף למספר חטיבות כוחות יבשה, בעלות של 20-15 מיליארד דולרים לשנה.