היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של דן פגיס, שמתחזה לקטע פרוזה, שמתחזה לטקסט על ערב זיכרון, רק כדי לגעת בשאלה שאיש מאיתנו אינו רוצה לשאול. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. נזכרתי בשיר הזה של דן פגיס (1986-1930), ששלחתי למנויי 'פיוט' במעטפה, בדואר, בשנת 1986, ואחר-כך כללתי אותו בספר 'פיוט תשמ"ב-תשמ"ז', מבחר שירים, עורך: דרור גרין (הוצאת כנרת, 1987). אמנם פגשתי את דן פגיס פעמים אחדות בביתו של חברי, המתרגם משה זינגר, אבל הוא היה מסוגר וביישן, ומעולם לא דיברנו. לאחר מותו שלחה לי עדה אשתו את השיר הזה. דן פגיס נולד ברומניה בשם סֶוֶרִין. כשהיה בן ארבע מתה אמו ואביו היגר לישראל. הוא גדל אצל הסבא והסבתא שלו, ובמלחמת העולם השנייה נשלח איתם למחנה-עבודה בטרנסניסטרה, שם מת הסב. בגיל שש עשרה הצטרף לעליית הנוער, שינה את שמו לדן והיה 'ילד חוץ' בקיבוץ מרחביה. הוא היה פרופסור לשירת ימי-הביניים באוניברסיטה העברית, וגם משורר, מתרגם וחוקר שירת ימי-הביניים. הוא פרסם שמונה ספרי שירה, ספר ילדים אחד וארבעה ספרי עיון. השיר הזה כתוב כקטע פרוזה שאם לא היה מנוקד היה נראה כך: ערב לזכרו של משמו, המשורר הוותיק, אני יושב בקהל בבית-התרבות. חברי הוועד כבר ישובים על הבמה ממולי, שולחן ארוך וצר חותך אותם באמצע. שישה פרצופים נבוכים למעלה, שתים-עשרה נעלים נבוכות למטה. הפותח פותח ואומר: "קהל נכבד, לילה טוב, תודה לכם שבאתם. בבקשה!" שישה סבלים עולים אל הבמה, הופכים את השולחן ואורזים בתוכו את חברי הוועד בזהירות, איש איש על כסאו: ארון אחים. הקהל כבר קפץ על רגליו, נדחק אל הפתח, אל הארונות הממתינים לו בחוץ. גם אני מפלס לי דרך במרפקים, באגרופים, כדי שלא אחמיץ את ארוני שלי. דן יכול היה לחלק את הטקסט לשורות קצרות, כדי שייראה כשיר: עֶרֶב לְזִכְרוֹ שֶׁל מַשְׁמוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר הַוָּתִיק, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּהָל בְּבֵית-הַתַּרְבּוּת. חַבְרֵי הַוַּעַד כְּבָר יְשׁוּבִים עַל הַבָּמָה מִמּוּלִי, שֻׁלְחָן אָרֹךְ וְצַר חוֹתֵךְ אוֹתָם בָּאֶמְצַע. שִׁשָּׁה פַּרְצוּפִים נְבוֹכִים לְמַעְלָה, שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה נַעֲלַיִם נְבוֹכוֹת לְמַטָּה. הַפּוֹתֵחַ פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר: "קָהָל נִכְבָּד, לַיְלָה טוֹב, תּוֹדָה לָכֶם שֶׁבָּאתֶם. בְּבַקָּשָׁה!" שִׁשָּׁה סַבָּלִים עוֹלִים אֶל הַבָּמָה, הוֹפְכִים אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאוֹרְזִים בְּתוֹכוֹ אֶת חַבְרֵי הַוַּעַד בִּזְהִירוּת, אִישׁ אִישׁ עַל כִּסְּאוֹ: אֲרוֹן אַחִים. הַקָּהָל כְּבָר קָפַץ עַל רַגְלָיו, נִדְחַק אֶל הַפֶּתַח, אֶל הָאֲרוֹנוֹת הַמַּמְתִּינִים לוֹ בַּחוּץ. גַּם אֲנִי מְפַלֵּס לִי דֶּרֶךְ בְּמַרְפֵּקִים, בְּאֶגְרוֹפִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא אַחְמִיץ אֶת אֲרוֹנִי שֶׁלִּי. הרבה יותר קל ונעים לקרוא את השיר הזה כשהוא מחולק לשורות קצרות, כמו שמקובל בשירה. השיר הזה מתאר, בצורה מקאברית, טקס קבורה מוזר. כל התייחסות למוות מעוררת בנו את חרדת-המוות הבסיסית שלנו, הנובעת מהיותנו בני-תמותה ומן הנטייה שלנו להתעלם מן המוות ככל האפשר. החרדה מתבטאת לפעמים בתחושה של לחץ בחזה וקושי בנשימה, וכתיבת השיר כבלוק פרוזאי המיושר לשני הצדדים, ללא הפסקה לנשימה, מגבירה את תחושת הלחץ של הקורא, וממחישה את נושא השיר. האם הניקוד והחלוקה לשורות קצרות הופכים את הטקסט הזה לשיר? נדמה לי שלא. המאפיינים הגרפיים והטיפוגרפיים מקלים עלינו להבחין בשיר, אבל אינם מאפיינים את מהות הטקסט כשיר. מה שהופך טקסט לשיר הוא הקורא, שמתייחס אליו כאל קוד שעליו לפענח בעצמו, בדמיונו, באמצעות פירוק והרכבה מחדש. הניקוד והמשקל והמאפיינים המוסיקליים של השיר, וכן הדימוי והמטפורה והחרוז, הם מאפיינים חיצוניים שמבחינים בין פרוזה לשירה. אבל מהות קסמו של השיר הוא האופן שבו הוא מפעיל את החשיבה והדמיון הסובייקטיביים של הקורא. בשיר הזה נמנע דן מן המאפיינים המקובלים בשירה והוא מתמקד בתיאור פנומנולוגי של האירוע, באמצעות התבוננות יבשה לכאורה, ללא שיפוט וללא תארים וללא דימויים, אבל הוא מזכיר לנו באמצעות הומור שמדובר בתרגיל מחשבתי-רגשי. השיר נפתח במשפט לא תקני: "עֶרֶב לְזִכְרוֹ שֶׁל מַשְׁמוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר הַוָּתִיק, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּהָל בְּבֵית-הַתַּרְבּוּת". אפשר היה לכתוב "בְּעֶרֶב לְזִכְרוֹ שֶׁל מַשְׁמוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר הַוָּתִיק, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּהָל בְּבֵית-הַתַּרְבּוּת". הוויתור על ה'בְּ' מחלק את המשפט לשלוש יחידות מקוטעות, מטרידות. אבל דן ממהר לרכך את אי-הנעימות במלת הסלנג "מַשְׁמוֹ", שהופכת את משמעות המשפט על פיה, ומבהירה לנו שהכותרת 'ערב זיכרון' לא מתייחסת ל"מְּשׁוֹרֵר הַוָּתִיק", שדן לא זוכר את שמו, אלא למשהו אחר, שיתבהר לקורא בהמשך השיר. גם המשפט השני מורכב משתי יחידות מקוטעות: "חַבְרֵי הַוַּעַד כְּבָר יְשׁוּבִים עַל הַבָּמָה מִמּוּלִי, שֻׁלְחָן אָרֹךְ וְצַר חוֹתֵךְ אוֹתָם בָּאֶמְצַע". אות אחת יכולה הייתה לחבר בין שני חלקי המשפט: "חַבְרֵי הַוַּעַד כְּבָר יְשׁוּבִים עַל הַבָּמָה מִמּוּלִי, שֶׁשֻּׁלְחָן אָרֹךְ וְצַר חוֹתֵךְ אוֹתָם בָּאֶמְצַע". זה תיאור גרפי מעניין במיוחד, המרמז על טקס אחר. על הבמה יושבים בשורה שישה חברי ועד, ולפניהם שולחן ארוך וצר. הקהל המתבונן בהם יכול להבחין בפלג גופם העליון, מעל לשולחן, ובנפרד בשתים-עשרה רגלים. משהו בתמונה הזו מזכיר לי את ציור הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י. גם כאן מרכך דן את האווירה העגומה באמצעות הומור: "שִׁשָּׁה פַּרְצוּפִים נְבוֹכִים לְמַעְלָה, שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה נַעֲלַיִם נְבוֹכוֹת לְמַטָּה". האנשת ה"נַעֲלַיִם הַנְּבוֹכוֹת" אינה אמצעי לירי, אלא תיאור המעורר אסוציאציה לסרט של וולט דיסני, שמקהה לרגע את הרגשות הקשים. עכשיו, באמצע השיר, עולה הכרוז, כמו בטרגדיה יוונית, ומכריז: "קָהָל נִכְבָּד, לַיְלָה טוֹב, תּוֹדָה לָכֶם שֶׁבָּאתֶם. בְּבַקָּשָׁה!" השורה הזו משמשת כפסיק, או כסימן לנשימה בפרטיטורה של מקהלה. כעת הופך השיר למעין פרודיה: "שִׁשָּׁה סַבָּלִים עוֹלִים אֶל הַבָּמָה, הוֹפְכִים אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאוֹרְזִים בְּתוֹכוֹ אֶת חַבְרֵי הַוַּעַד בִּזְהִירוּת, אִישׁ אִישׁ עַל כִּסְּאוֹ: אֲרוֹן אַחִים". התיאור הזה משנה את משמעות הכותרת, 'ערב זיכרון'. זה אינו באמת ערב זיכרון ל"מַשְׁמוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר הַוָּתִיק", אלא טקס קבורה ללא הוצאה להורג. חברי הוועד נארזים על כסאותיהם בתוך השולחן ש"חוֹתֵךְ אוֹתָם בָּאֶמְצַע". כעת אנחנו מבינים ש"חוֹתֵךְ" מרמז כאן על הוצאה להורג והשלכת הגופות לקבר אחים, שדן כינה בהומור "אֲרוֹן אַחִים". התיאור הזה מזכיר לי שיר אחר של דן פגיס, 'הקרב': בְּעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וְזָרוֹת וּבְמֵצַח שָׁבוּר יִתְקַבְּצוּ הַמֵּתִים אֶל פִּי הַבּוֹרוֹת. לְאַט, מֵעֵבֶר לְקַו הָאֵימָה יָבוֹאוּ טוּרִים טוּרִים, וּמֻכֵּי תַּדְהֵמָה יִשְׁתְקוּ בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים: לֹא נוֹדַע מִי אָרוּר מִי בָּרוּךְ בֶּעָפָר הֶחָרוּךְ. גם בשיר 'הקרב', שמתאר אולי את זוועות השואה, מציג דן את המתים הצועדים בעצמם אל "הַבּוֹרוֹת". כך גם בשיר 'ערב זיכרון', שבו מגחיך דן את האירוע הנורא: "הַקָּהָל כְּבָר קָפַץ עַל רַגְלָיו, נִדְחַק אֶל הַפֶּתַח, אֶל הָאֲרוֹנוֹת הַמַּמְתִּינִים לוֹ בַּחוּץ". התיאור המופרך הזה מתכתב עם הנטייה האנושית להתעלם מקיומו של המוות ככל האפשר, עד לרגע האחרון. דן מתאר כאן את היפוכה של הנטייה הזו, ומאפשר לנו להתיידד מעט עם המוות, או, לפחות, להכיר בקיומו. בתחילת השיר המשורר מתאר את עצמו, כשהוא "יוֹשֵׁב בַּקָּהָל בְּבֵית-הַתַּרְבּוּת". את שמו של המשורר, שלזכרו נערך הערב הזה, הוא שכח. כעת, כשאנו קוראים את סופו של השיר, אפשר להבין את המשפט הפותח אותו: "עֶרֶב לְזִכְרוֹ שֶׁל מַשְׁמוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר הַוָּתִיק, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּהָל בְּבֵית-הַתַּרְבּוּת". המשורר הוא ביטוי לאישיות אינדיבידואלית מובחנת, מיוחדת ושונה מכל הסובבים אותה. מאז המצאת האינדיבידואליות, לפני כשלוש-מאות שנה, התרבות המערבית מתמקדת ביחיד, במושגים כמו ה'אני' וה'עצמי', והתרבות הקפיטליסטית-תחרותית-הישגית הצליחה להפריד את היחיד מן המסגרות שבעבר אפשרו את התפתחות הציוויליזציה האנושית: הזוגיות, המשפחה והקהילה. אבל הטבע חזק מן השינויים המהירים במדע ובטכנולוגיה ובתקשורת, שיצרו את הבדידות האנושית הגדולה במאה העשרים-ואחת. המוות שב ומחבר בין כולנו, והוא האמת היחידה המשותפת בין כל בני-האדם. במותנו האינדיבידואליות שלנו נקברת איתנו, ואנחנו שבים והופכים להיות חלק בלתי נפרד מן העולם. זו הסיבה שכולנו נשכחים זמן קצר לאחר מותנו, וגם מי שהיה משורר ידוע ומוכר יישכח בתוך שנים מעטות. המוות מזכיר גם למשורר את היותו חלק מן הקהילה הסובבת אותו, ולכן הוא ממהר ו"מְפַלֵּס לִי דֶּרֶךְ בְּמַרְפֵּקִים, בְּאֶגְרוֹפִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא אַחְמִיץ אֶת אֲרוֹנִי שֶׁלִּי". במשך שנים רבות (בקרוב תתחיל השנה התשע-עשרה) אני כותב על שירה ושמח לגלות יצירות מפתיעות של משוררים נהדרים שנשכחו, למרות שרק לפני עשר או עשרים או שלושים או חמישים שנה היו ידועים בעולם, וזכו בכבוד ובהוקרה. הגילויים האלו אינם 'מחזירים את המשוררים המתים לתודעה', אלא מנחמים, בידיעה שאין כל חשיבות ביוהרה האינדיבידואלית, בביקורת ובהישגיות. השירה הפכה לחלק נכבד בחיי, ולמדתי להכיר בכך שהמשוררים הם חלק מן הקהילה בה אנו חיים, והם תורמים את חלקם. השיר נפרד מן המשורר, והוא מקבל את משמעותו וחשיבותו מן הקורא המפרש אותו בדרכו. אני אוהב שירה ומוזיקה ואמנות מסוגים שונים, ולמרות שכתבתי עשרות ספרים, ולמרות שאני מצייר ומנגן ומצלם ולא פוסק ליצור, אני יודע שאין לכך חשיבות מחוץ להקשר התרבותי והקהילתי, וכל זה מתגמד אל מול יופיו של הטבע, שאינו זקוק לפירושים ולציונים.