זה היה בשלהי מלחמת ששת הימים ביוני 1967 כשהייתי כתב
רשות השידור בארה"ב וראש ממשלת ברה"מ אלכסיי קוסיגין נשא נאום בפני העצרת הכללית של האום והגיש החלטה אנטי ישראלית חריפה שבסוף נדחתה. בעוד אני מתכונן להשלים כתבה ליומן הבוקר בעקבות הנאום אני מקבל טלפון מרעייתי יהודית שאחזו בה צירי לידה. אמרתי לה: "יהודיתקה אנא ממך עוד קצת ואני מכין את הכתבה לשידור ובא לקחת אותך לבית החולים".
אכן סיימתי להכין את הכתבה ואני רץ למטה ומתרוצץ למצוא מונית. שוטר אחד מן הסיירת ששומרת דרך קבע ליד מרכז האו"ם שאותו הכרתי שאל אותי "מה קרה?". הסברתי לו והוא אמר לי no problem mr gill I"ll fetch you. אין בעיה אני אקח אותך. הסברתי לו כי אנו באו"ם במורד ליד "הנהר המזרחי" והבית שלי הוא במעלה, מעבר השני במערב של מנהטן ליד נהר האדסון ואחר כך לבית החולים "הר סיני" I"ll get you there - הוא אמר לי. אביא אותך לשם.
נאמן להבטחה שלו נכנסתי לרכב. הוא הפעיל את האורות המהבהבים ואת הצופר ותוך פחות-מ 20 דקות הגענו לביתי. אספתי את יהודית ותוך עשר דקות הייינו בחדר הלידה בבית החולים "הר סיני". כעבור קצת למעלה מחצי שעה הייתה הלידה. זאת הייתה בת, הצעירה מבין שלוש בנותינו. כשרעייתי התאוששה מעט אמרתי לה "מזל טוב, נולדה לנו בת" . שמתי לב שהיא עיקמה קצת את הפה. לימים שאלתי אותה לפשר תנועת הפה והיא ענתה לי בגילוי לב: "צביקה, רציתי בן".
אמרתי לה. אצלנו בנים זה לצה"ל, הצבא זה מלחמות, מלחמות זה קורבנות. תשובתה של מי שלא הייתה אופטימית במיוחד הייתה שהנה ניצחנו במלחמת ששת הימים ועד שהבן יגדל לא תהיינה עוד מלחמות. אמרתי לה "מפיך לאוזני אלוהים".
מאז לפי אומדן גס שאני אספתי נהרגו במלחמות כתריסר אלפים חיילים, ואפשר שהמספר גדול יותר, מתוכם יותר מ-800 חיילים מאז 7 באוקטובר. רבבות נפצעו מהם רבים נכים לכל חייהם ומדובר בחיילים ואנשי ביטחון בלבד. שפיכות הדמים הזאת נמשכת יום יום, בדרום ובצפון. ואם עד כה הייתה לכך סיבה, באחרונה אין כל סיבה ואנו יכולים להגיע לשלום, דבר שלא חלמנו עליו. מדובר לא רק עם הפלשתינים אלא עם כל העולם הערבי. העדר הפתרון אינו נעוץ בצה"ל. מבחינתו המטרות הושגו וההחלטה היא מדינית. ליתר דיוק של ראש הממשלה שלנו. הביתרי הזה אימץ את שיר הפלמח: "ממטולה ועד הנגב, מן הים ועד המדבר, כל בחור וטוב לנשק וכל בחור על המשמר."
אלא שכמו אז במלחמת העצמאות, הבחורים לא רק היו על המשמר, הם נפלו. אז למען מטרה ראויה - הקמת המדינה. כיום מטרה לקויה. הישרדות של ראש הממשלה על כיסאו. קורבנות שווא.
אשר לנו, הבנות שירתו בצהל כמו גם כל עשרת נכדיי, אך לא בתפקידים קרביים. הבנים זה סיפור אחר. אחד מהם היה כחצי שנה במערכה בעזה וכיום כעבור כמה חודשים נקרא לשרת בצפון. אילו רעייתי חיה הייתי אומר לה: "יהודיתקה - שוב צדקתי".