מדינת ישראל נמצאת במצב פוליטי מורכב למדי. החשש הוא שנקלענו למערבולת שמאיימת על יציבות הדמוקרטיה. בנקודת הפתיחה למאמר אפשר לומר שהמפלגות השותפות במערכת הישראלית לא מצליחות להגיע להסכמים סבירים וכך מטלטלות את המדינה ממשבר למשבר. מנקודת המבט שלי, ישראל נמצאת במודל של דמוקרטיה גמישה. הכוונה לדמוקרטיה שמתכתבת עם ניגודים משלימים. מודל שיכול לאפשר לתפישות ליברליות להתחבר ואפילו להצליח לדור בכפיפה אחת עם תפישות מנוגדות כמו השמרניות והאורתודוקסיות בלי הפרעה. הדמוקרטיה הגמישה נותנת, כך נראה, אורך נשימה לפוליטיקאים ומאריכה את משך הקדנציה כפי שקורה כעת כשיש ממשלת ימין על מלא. ממשלה רוויה ניגודים כשהאינטרס של כולם הוא לשרוד בכל מחיר. כפי שכתבנו בפתח הדברים מדינת ישראל נקלעה לדמוקרטיה גמישה כשעל הפרק הפיכה משטרית שמתנגשת עם עם התפישה הליברלית של מאות אלפי אזרחים, שלא מביעים התנגדות למלחמה הכרונית, למרות שהם מבינים שהמלחמה משרתת הלכה ולמעשה את מנגנון ההפיכה. אנחנו במצב חירום ביטחוני, רבבות מגויסים כדי להגן על המולדת, נלחמים ומסכנים את חייהם מבלי לדעת שהם משלמים בחייהם כדי לאפשר לנבחרי ציבור להשלים את משימתם, להחליש את המערכת המשפטית, לחזק את הממשלה ולהשלים את משימת חייהם, סיפוח מואץ של יהודה ושומרון וחבל עזה. לצידם, החרדים שפוטרים את הצעירים משירות צבאי. כאמור, במצב של דמוקרטיה גמישה, כזו המנציחה את יציבותה, העקרון המאחד היא הישרדות פוליטית בלי כל קשר לטוב המשותף, לאינטרס הציבורי. דמוקרטיה גמישה היא מנגנון הישרדות כמעט אופטימלי שמאפשר לכל אחד מחברי הקואליציה למשוך את השמיכה מבלי לחשוף את הגוף לקור שבחוץ. הדמוקרטיה הגמישה מסבירה את העמידות של מפלגות הימין הדתיות לאומיות, שמשלמות מחירים מדממים במלחמה הכרונית אל מול הרצון של השותפים החרדיים להשתמט בחוק משירות בצבא. המעניין הוא שהמהלכים הסותרים הללו, לא מוציאים את תומכי הציונות הדתית לרחובות. הם "קונים" את הרעיון שסיפוח יהודה ושומרון קרוב מתמיד וכך גם החזרה להתיישבות ברצועת עזה. ככל הנראה זו גם אמונתם של הרבנים של הציונות הדתית שחשים בפעמי המשיח שבושש להגיע מאז מלחמת ששת הימים. לצידם יהיו גם אלה שיגדילו ויאמרו, קדושת הארץ גוברת על קדושת החיים. אצל החרדים המשפט הפוך במעט, קדושת לימוד תורה גוברת על השתתפות במאמץ לשמירה על גבולות ישראל. הרבנים החרדיים מרהיבים עוז ובשכונות אפשר לראות את השלטים יהרג ואל יעבור, קריאה מפורשת לסרב להתגייס לצבא. הציונים הדתיים כועסים, נושכים שפתיים אבל לא נוטשים את העגלה העמוסה. המשטר בישראל, כמעט מראשיתה הוא שילוב בלתי הגיוני בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה תיאוקרטית. משחר הקמת המדינה החיים האישיים שלנו נתונים לשלטון האורתודוקסיה, בלידה, במוות, בנישואים, במזון, בתחברה הציבורית ובכלל בחוקי השבת השונים שחילחלו אלה גם אלה לספר החוקים. כשהימין מדבר על מדינה יהודית דמוקרטית הוא מדבר על ריבונות גמישה של אלוהים ואזרחים, כשזכות המילה האחרונה הוא לאלוהים האורתודוקסי. כשהמרכז והשמאל מדברים על יהודית ודמוקרטית, השיח לא ממוקד שכן אין התנגדות משמעותית לאורתודוקסיה, לכל היותר יש תחרות עם האורתודוקסיה בכל תחומי החיים שבהם היא שולטת. לפיכך החינוך החילוני ויתר על זכותו להגדרה עצמית והילדים החילוניים מתחנכים לאורו של אלוהים השמרן, שמקפיד על כל מצווה וחי טוב על הסתירות המובנות בין מאמיניו לגבי קדושת החיים. הדמוקרטיה הגמישה מסבירה גם את היכולה לשמר את אש המלחמה, גם כשאין בה כל צורך ביטחוני. המנגנון שתומך בדפוס הזה הוא מכונת יחסי ציבור משומנת ומעודכנת. העקרון הראשון בהפעלת המכונה הוא בניית מסרים שמופצים על-ידי נבחרי ציבור ואוהדי ימין, כאילו היו "בוטים" בזירה האינטרנטית. בפוליטיקה הישנה היו קוראים לכך צוות תגובות, היום זו מכונה שמופעלת על-ידי צוות מצומצם ומיומן שפיצח את הגנום הישראלי ויתר על כן את הרגש הישראלי, יהודי. כך אפשר לראות איך בכל נקודה בזמן מאז שבעה באוקטובר זורם מידע שמחלץ את הפוליטיקאים מאשמתם, מידע שמשאיר את הזפת והנוצות על הצבא, השב"כ ויתר על כן, מפנה אצבע מאשימה למשפחות החטופים, לראשי המחאה ובכלל לכל מי שמעז לומר משהו שחורג מכללי המסרים הממשלתיים. המכונה הזאת זכתה לכינוי, על-ידי מובלי המחאה, "מכונת הרעל", אך כשהמנגנון כל כך משוכלל, גם הכינוי הזה מתקבל בבוז על-ידי תומכי הממשלה ונבחריה. לסיכום הנקודה, לאחר שראינו שבפוליטיקה הישראלית הגענו לשלב של תהיה, לאחר שראינו וחווינו את הכישלונות, נראה שיש לחשוב על דרכי התגוננות. הדרך הראשונה שהיא חלומו של כל פוליטיקאי באשר הוא שנבחרי ציבור נבחרים לקדנציה מלאה ויהי מה. מהרגע שממשלה קמה, לא ניתן להחליפה אלא במועד הקבוע הבא לבחירות. זו שיטה טכנית שמבטיחה יציבות שילטונית מצד אחד וכאוס משטרי אם וכאשר נבחרי הציבור מאבדים כיוון. הדרך השנייה היא בניית מנגנון היוועצות קבוע של הממשלה הנבחרת עם החברה האזרחית והעסקים, גישה המוכרת בשם כללי דמוקרטיה השתתפותית. הדרך השלישית ביטול המונח אופוזיציה קואליציה, עבודה בשיתוף פעולה כשהמפלגה שזכתה ביותר קולות מקבלת את הזכות להקים ממשלה. מנקודת המוצא הזאת הדיונים נעשים תוך חתירה להסכמה ועמידה על החובה לקבל החלטות בהסכמה ולא בהצבעה. זה מחייב נבחרי ציבור שמבינים את חובתם לשרת את כלל האזרחים והאזרחיות. הדרך הרביעית משטר תיאוקרטי שבו לדת יש מקום מרכזי. כמובן שיש עוד שפע רעיונות שהיריעה תקצר מלהכיל. מה שחשוב, לאור התנהלות הדמוקרטיה הגמישה, היא ההבנה שדווקא בגלל שיש ביננו שונות כה רבה יש צורך לבנות מכנה משותף שבו אין כפיה ויש חרות על-פי המשפט איש על-פי אמונתו יחיה. מבחינתנו האזרחים חשוב שנבין שבידינו להשפיע על הרכב הכנסת, בואו נחשוב מי ומה טוב לכולנו.