התובע המיוחד ג׳ק סמית מודיע הערב (יום ב', 25.11.24) על ביטול האישומים נגד הנשיא הנכנס דונלד טראמפ הן בתיק ה-6 בינואר, והן בתיק המסמכים החסויים שלקח למאר א לאגו. ביחד עם השעייתו ללא הגבלה של מתן גזר הדין בניו-יורק, מדובר בהצלחה הגדולה ביותר - ותופעת הלוואי הצפויה אך המדהימה ביותר של הבחירות - של טראמפ. כעת התיק המשמעותי היחיד שנותר בפני טראמפ הוא משפטו המתנהל בג׳ורג׳יה לגבי ניסיון גניבת הניצחון במדינה ב-2020, אך יש יסוד סביר שגם שם, מה שלא עבד לטראמפ דרך בתי המשפט, יילך דרך הפוליטיקה. ההחלטה של ג׳ק סמית׳ לא מפתיעה בפני עצמה כאמור: מרגע שטראמפ ניצח, גורל התביעות היה ברור משהנשיא ה-45 הודיע שיפטר את סמית׳ וידרוש להפסיקן (לחלופין היה ברור שיעניק לעצמו חנינה אם המשפטים הפדרליים יתקדמו והוא יורשע). בקיצור, סמית׳ סיים את התביעה לפני שטראמפ הספיק. המשמעות המיידית היא שטראמפ חופשי כרגע להתעסק בענייני הממשל בלבד, מבלי לחשוש יתר על המידה לעתידו, שעד לפני חודש בערך, כשנדמה היה לרגע שהמומנטום בצד הדמוקרטי ושהוא עשוי להפסיד - נראה קודר ופוטנציאלית אפילו מוקף סורגים. מעבר לזה, יש להתפתחויות הללו, ביחד עם פסק הדין של בית המשפט העליון לגבי היקף החסינות של נשיא (אימוץ ׳דוקטרינת ניקסון׳ אם תרצו) השלכות על כוחה של הנשיאות כמו גם על תפקודה האפשרי כמעין "עיר מקלט" שמאפשרת ביטול, עצירה וסיכול צעדים משפטיים נגד מועמד אפשרי. אומנם טראמפ עצמו הוא נשיא תקדימי, אבל ההכרעות הללו תקדימיות גם בזכות עצמן מכאן ואילך. אשר לעתיד הדמוקרטיה האמריקנית, ובכן, הזמן יגיד. אבל אין עורר על כך שהנשיאות היא כיום חזקה מאי פעם. נ.ב בכל זאת, ניטפוק קל: ההחלטה של סמית׳, לדבריו, לא מהווה זיכוי של טראמפ - כי אם הכרה בכך שמשרד המשפטים לא תובע נשיא מכהן בעודו בתפקיד, בדומה להודעה של החוקר המיוחד מולר, שאמר על הדוח המסכם לגבי התערבות רוסיה בבחירות 16׳ שלא היה לו המנדט המשפטי נגד טראמפ, במנותק משאלת האשמה.