ברכות לממשלת ישראל על ההחלטה הכי טובה שקיבלה מאז עסקת החטופים. הסדרה בלבנון היא אינטרס ישראלי ביטחוני מובהק, שעדיף פי כמה על המשך לחימה ללא מטרה ברורה, עם אבידות קשות, אינסוף טילים על הצפון ובמקביל שחיקת כוחות צה"ל והכלכלה עד דק על-מנת לספק קבוצת קיצונים תאבי מלחמה.
רבים וטובים מביעים ביממה האחרונה חשש - אמיתי, רציני ומבוסס - שמא הסכם בלבנון יחזיר אותנו לנקודת ההתחלה (כלומר, לפני מבצע הביפרים, חיסול נסראללה וצמרת הארגון והכניסה הקרקעית) או אפילו ל-2006, רגע לפני מלחמת הלבנון השנייה. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות כשאנחנו כפסע מהסכם, שזה יותר קרוב ל׳ניצחון מוחלט׳ מכל הישג צבאי, כדי לנסות ולהשיב לשאלות רציניות עם תשובות רציניות. ובכל אופן רציניות יותר מהשיח המפלגתי הריק שמציף כרגע את האולפנים והרשתות.
בעיני רובנו לישראל יש בעצם רק 2 אפשרויות: ההסכם שעל הפרק, שלא מבטיח הרבה ונחתם בסופו של דבר מול לבנון החלשה והמפורקת; או המשך הלחימה ללא מטרה אסטרטגית מוגדרת, תוך הסתכנות בחזרה לא ל-2006 אלא לימי רצועת הביטחון (2000-1985). אני רוצה להציע ברירה שלישית לאפשרויות שציינתי לעיל: את ההסכם המסתמן בלבנון אפשר לנצל לשינוי פני האזור. זה רק מצריך מאיתנו שינויים שהממשלה הנוכחית לא מסוגלת להם לפי שעה. ואסביר.
נכון להיום, המזרח התיכון ועולם המדינות הערביות והמוסלמיות בכלל בצומת דרכים. אין מדינה באזור, כולל ישראל, שלא במזלג בין יציבות ו/או דמוקרטיה (או לפחות הקלה מסוימת באוטוקרטיה) לבין חבירה למה שמכונה ציר ההתנגדות - כלומר הכוחות הפרו אירניים החמושים, האיסלאמיסטיים ומתנגדי המערב. המשטר האירני בנקודת חולשה יחסית - עם אייתוללה זקן ונשיא רפורמיסט (יחסית) ששואף לדה-אסקלציה; בעירק מתנהל כבר שנים מאבק בין המשטר שמנסה לייצר יציבות, למיליציות השיעיות הפרו-אירניות מחד-גיסא, ולכורדים ששואפים לעצמאות מאידך;
בסוריה אסד מנסה לשמר את שלטונו מבלי להתנתק לגמרי מאירן, אבל גם בלי להפוך לפרוקסי שלה; בתימן מלחמת אזרחים ארוכת שנים על גבולה של סעודיה המתחדשת; בלבנון מדינה כושלת; בטורקיה מאבק על עתיד הרפובליקה בין הארדואנים לכמאליסטים; במצרים, ירדן, האמירויות ובמרוקו יציבות יחסית - וכמובן, בישראל מאבק בין הפופוליסטים לבין הליברלים. את כל זה אפשר לנצל.
הסכם עם לבנון צריך לכלול (ומסתמן שכך יהיה) נסיגה של חיזבאללה לליטאני; התפרסות של צבא לבנון מחוזק ומחומש במרחב דרום לבנון ופירוז צבאי מלא של הכפרים השיעים באיזור; התפרסות של כוחות יוניפיל מחוזקים במרחב; חופש פעולה לישראל לפעול מול הפרות שאותו, בניגוד לשנים עברו, ישראל תממש כולל דרך חיזוק הנוכחות הקבועה לצרכי בט"ש במרחב והפסקת ההסתמכות הבלעדית על גדרות וחומות מעל ומתחת לקרקע ("דוקטרינת הבטון" של נתניהו, שיושמה וכשלה גם בעזה כזכור). אבל כל אלה הם רק הבסיס.
כאן נכנס החלק הבא, שהופך הסכם סביר להזדמנות: אחרי כניסת ההסכם לתוקפו, ישראל חייבת לחתור לסיום הלחימה בעזה כולל הסגה מדורגת של צה"ל מחוץ לרצועה, העברה מדורגת של הסמכות הביטחונית לידי כוח ערבי רב-לאומי (סעודיה, מצרים, ירדן, האמירויות, מרוקו) בפיקוח מערבי (ארה"ב, נאט"ו) בצד הכנסה של כוח אזרחי פלשתיני שמטרתו המוצהרת תהיה לאחד את העם הפלשתיני בגדה ובעזה תחת שלטון אחד (הרשות פוסט רפורמות ועם מנהיג שאינו אבו מאזן - למשל מחמוד דחלאן או סלאם פיאד) שיוכל לנהל עימה מו"מ.
בנוסף, ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות כדי לייצר, סוף-סוף, מדיניות חוץ אזורית שמתייחסת הן לליגה הערבית והן הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי. זה כולל הכרה בכך שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני יתבסס על חלוקת הארץ לשתי מדינות בגבולות מוסכמים, בהליך הדרגתי שיתפרס על פני שנים (כן, גם הפינוי); נורמליזציה עם שכנות כמו טוניסיה, עומאן ומעל לכל סעודיה (ואפילו אינדונזיה על 277 מיליון תושביה); עידוד שיתוף פעולה וחיזוק הכוחות המתונים בלבנון, עירק וטורקיה; ושיקום ההרתעה בגבול הסורי ברמת הגולן, כולל עצירת הברחת הנשק מאירן ללבנון דרכה והשימוש בה כבסיס לפעולות מיליציות.
הבעיה עם כל האמור אינה שזה בלתי אפשרי, אלא שזה אפשרי מאוד - רק נוגד לחלוטין את עמדת הימין הקיצוני ששולט בפועל בממשלה. נדרש לזה דמיון רב; נדרשת מוכנות לשנות אסטרטגיה ומדיניות בת 20-15 שנה של ׳ניהול הסכסוך׳ ו׳שלום עם ערבים ללא פלשתינים׳; נדרש אומץ ונדרשת תעוזה מול קיצוניים יהודים ומוסלמים שינסו לעצור את הקידמה; נדרשים ויתורים על חלומות מנותקים על כיבוש, גירוש, התנחלות וסיפוח והבנה שגבולות מצומצמים הם עדיפים ביטחונית על גבולות ההבטחה התנ"כית.
כל זה בוודאי עדיף על המצב הקיים שבו ממשלת נתניהו מבטיחה לנו מלחמת נצח מתנחלית בעזה ופשרה מבודדת בלבנון שלא נלווה לה מאמץ מדיני, ובכירי אופוזיציה כמו בני גנץ, אביגדור ליברמן או נפתלי בנט מאגפים את הממשלה מימין דווקא.
אבל הממשלה הנוכחית, כאמור, לא מסוגלת להוציא את כל זה לפועל, מאחר שהיא כפופה ומשועבדת לצרכיו של ראש ממשלה מושחת, חלש וסחיט שנכון להיכנע לחרדים בחלומות ההשתמטות שלהם מזה ולדתיים הלאומנים וחלומות ההתנחלות שלהם מזה ולכן, בין היתר ולצד אלף ואחת סיבות אחרות, ישנה סכנה אמיתית שנקבל הסכם חלש שלא מיושם, שהחתימה עליו נובעת מהכרח פוליטי (כניעה לטראמפ שלחץ להסכם - ולא לביידן שלצערי, לא הצליח להביאו) ולא ממחשבה אסטרטגית רצינית.
הפתרון, כמובן, הוא ללכת לבחירות דחופות ולהחליף מיד את הממשלה הזו בכזו שמסוגלת לספק לאזרחיה את הביטחון, השלום והשגשוג שהם ראויים לו. אבל זה כבר עלינו.