כותב נחום ברנע ב"פרשנות וטורים" של ynet ש"בזמן שעשרות טילי חיזבאללה... מילאו את פני השמים ומיליוני ישראלים מוטרדים רצו למרחבים מוגנים, הממשלה שלנו התעסקה ב... איך לדפוק כלכלית כלי תקשורת", והוא מגדיר שאותו "כלי התקשורת הוא עיתון ׳הארץ.׳"
כמו מדינת ישראל, כך גם מר ברנע לא הפנים עדיין שקיימת חזית נוספת שגם בה אנחנו נלחמים, וזו החזית על דעת הקהל הבינלאומית. חזית זו חשובה לא פחות - ואולי אף יותר - מהחזית של הטילים והכטב"מים והמחבלים המתפוצצים והמרגלים ועוד. לכן, התעסקות במה שקורה בחזית הזו היא קריטית, ואל לנו לזלזל בה. אך עוד נדון בכך.
פעולת הממשלה מפריעה מאוד לכותב. איני יודע איזה אחוז מכלל הכנסות העיתון מגיע מהממשלה, אך ברור שתזרים מזומנים קבוע, שאינו תלוי בדבר, חשוב מאוד לפעילות העיתון, מלשון התרגלו ומגיע להם. פתאום, אחרי עשורים, הגיעו מים עד נפש והממשלה נוקטת צעד. למה דומה הדבר? השנאה העצמית כלפי ישראל באוניברסיטאות בארץ מרקיעה שחקים ובאה לידי ביטוי בצורה מאוד מוחשית, עד שקרה מה שקרה בשבעה באוקטובר אשתקד, והגיע לכך סוף.
רבים מאזרחי ישראל הרשו לעצמם לעשות דברים קודם שבעה באוקטובר, בידיעה ברורה שהם חסינים, שלהם מותר, ושאיש לא יעז לעשות דבר. אך "פתאום" אחרי אותו יום שבת בו פלשו לישראל, כבשו ישובים וחזרו על מאורעות תרפ"ט רק בהתאמה למאה ה-21 (שידור חי של עריפת ראשים, ביתור בטני נשים הרות, אונס קבוצתי, רצח ועוד דברים נפלאים בשם אללה הרחום והרחמן) - מסתבר שבישראל חופש הביטוי לא כולל תמיכה ישירה בחמאס-דאעש, בקשה להדרן או עידוד הפעילות לשחרור פלשתין הכבושה. מסתבר שגם בבית המשוגעים קיים קו אדום שאסור לחצותו.
בעבר הלא רחוק הועלו הצגות בתאטראות בארץ והוקרנו סרטים שהופקו בארץ שהמרחק בינם לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר אינו רחוק. אצל החמאס-דאעש פשוט הכל ישיר ולעניין. כך גם במגילת היסוד של הארגון, המושל הנבחר בפלשתין-עזה והמגן על אל-קודס והמקומות הקדושים והפלשתינים המעונים: יש להשמיד את מדינת ישראל.
בארץ, תחת "חופש אקדמי" או "תרבות" הכל מותר היה ואי-השפיות השתוללה. באוניברסיטאות קראו מומחים לעניין להחרים את מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה. בקולנוע הוציאו דיבתם של ישראל וצה"ל. ועיתון הארץ שימש כשופר של אויבי ישראל; סוג של מחלה אוטו-אימיונית. יש מספר דמויות מובילות מהן נוטף הרעל המסוכן ביותר נגד מדינת ישראל, והנה, הפלא ופלא, גם הכתב וגם הכתבת הם כתבים בכירים של עיתון הארץ.
פעם עיתון הארץ היה עיתון בהא הידיעה. כך גם הניו-יורק טיימס. גם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב וכמוה מערך-מפא"י-מפלגת העבודה בארץ. כל זה היה "פעם." השתנו הזמנים לבלי הכר. היום השמאל ההזוי קולני ביותר, מסוכן, אך כמעט לא קיים; גם בארה"ב וגם בישראל. התרסק, וטוב שכך.
האם מדינת ישראל צריכה לתקצב אומנים שיוצאים לחו"ל עם עבודותיהם ומוציאים דיבת ישראל? או מופעי תיאטרון או קולנוע המקדמים את צד אויבינו? או פרופסורים שקוראים להחרים את המדינה או מעידים נגד חיילי צה"ל ונגד מדינת ישראל? משך כל השנים זה בדיוק מה שקרה בפועל. כמה חבל שמדינת ישראל לא מימנה את פרופסור נועם חומסקי על עבודתו המעולה ועמדתו חסרת הפשרות שבעצם לא הייתה שואה (או שאנחנו אשמים בה). להורי, ניצולי שואה, הדבר מפריע, מרתיח, נורא ואיום, אך יש לא מעטים שיוצאים להגן ולעודד בשם חופש זה או אחר.
עד מתי? מסתבר ששבעה באוקטובר גרם להתעוררות מסוימת בארץ. לפני כן, תנועת החרם הבינלאומית שהקים סטודנט באוניברסיטת האפרטהייד תל אביב גרמה לכמה מהיהודים (פרופסורים, פדרציות ופילנתרופים מובילים) לצאת בהצהרות "עד כאן!" עד אותה נקודה, במילים ובמעשים הם לא היו שונים כלל מאותו ברגותי, אך לאחר ההתעוררות שחוו, או ליתר דיוק השנאה שחווה נכדיהם באוניברסיטאות, הם שינו את עמדתם הרשמית ויצאו נגד תנועת החרם. "פתאום" הם לא היו שייכים אליה יותר. כך בארה"ב, איני יודע אם כל המחרימים את איו"ש מקרב האומנים ואנשי הרוח בתל אביב, שסירבו להופיע מעבר לקו הירוק, שינו את דעתם. הם וגלידת בן וג׳ריס.
לפני יחסו של נחום ברנע לעיתון הארץ ולממשלת ישראל, כנראה שאיכות ומבחר הטעמים של גלידת בן וג׳ריס עולים על העובדה שמקימי החברה פועלים נגד מדינת ישראל. אנחנו צריכים לקבל בהכנעה ראויה ובאהבה את עמדותיהם ומעשיהם ואנחנו חייבים, פשוט חייבים לקנות גם אותם יחד עם גלידת שטראוס ואחרות, כך שלכולן יהיה ייצוג נאות אצלנו במקפיא.
אני כמובן חושב אחרת. עוזרת העובדה שבניגוד למר ברנע ולרוב הישראלים שחיו בגן נפלא של החיים, ילדו ילדים, ראו נכדים, יצאו לטיל, נהנו מהחיים, עשו מעשים טובים, פיתחו דברים למען האנושות כולה וקידשו את החיים, אני נמצא בשוחות הקדמיות בהן נלחמים כל הזמן בישראל ובעם היהודי. קשה לתאר את הקורה עד שמתנסים בכך באופן ישיר: בשנאה כלפינו באוניברסיטאות, באירועים, במסגדים, במרכזים קהילתיים, אפילו בכנסיות או בבתי כנסת. עוזרת גם העובדה שאני בן ונכד של ניצולי שואה, ומסתבר שבגטאות ובמחנות ההשמדה לא הבדילו בין יהודי טוב לבין יהודי מושמד, גורלנו כולנו היה אחד: מוות מיידי או מתמשך לאחר יסורים רבים ועבודת פרך ומחלות איומות.
איש לא תיאר לעצמו את מה שקורה בשטח ומעטים בלבד הסכימו להקשיב. זה פשוט היה בלתי אפשרי בעליל, כך שאנחנו היינו המשוגעים, וזה לא ענין את הכלל. כך גם אותם חברי הקיבוצים והישובים בעוטף עזה, רבים מהם שרצו וקידמו דו-קיום, שראו בזולת אדם שנברא בצלם האלוהים בדיוק כמונו. עד אותו יום שבת בבוקר, עת אותן מפלצות אנסו תוך כדי כריתת אברים, או פשוט כרתו איברים של הורים בפני ילדיהם או אפו תנוקות בפני הוריהם, או שרפו אנשים חיים - אב המחבק את בנו - ועשו מעשים כה נוראים, ש"פתאום" התחילו במדינת ישראל להבין מול איזה רשע אנחנו ניצבים.
ברנע מסכם את הפשע כביכול של עיתון הארץ ב"שתי מילים בנאום שנשא המו"ל והבעלים של ׳הארץ׳ עמוס שוקן בכנס בלונדון. שוקן קרא בנאומו לטרוריסטים פלשתינים ׳לוחמי חופש.׳" אפילו כותבים ותיקים בעיתון הביעו חוסר שביעות רצון (איני יודע למה, כיוון שזו בדיוק עמדת העיתון וכותביו משך עשורים). הכיבוש משחית. הפלשתינים שוחרי חופש. ואנחנו הנאצים החדשים. אפילו קום המדינה המודרנית הוא "האסון" או "הקטסטרופה" שצריך ללמדה בבתי הספר בארץ. במילה: אנחנו חולים, ואפילו לא ידענו זאת. חולים. משוגעים. חושבים שאם נכה את עצמנו, העולם יאהב אותנו יותר. כך גם יהודי ארה"ב. חולים קשה.
מסתבר שזה בסדר להלחם ברעיונות כמו "הכיבוש" לא רק בארץ פנימה כי אם בעולם כולו, ושוקן לא אמר דברים שונים בלונדון מאשר שהוא אומר בארץ. ונשאלת השאלה האם המדינה צריכה לממן זאת? האם המדינה צריכה לממן סרטים נגד ישראל? האם המדינה צריכה לפעול נגד עצמה. התשובה ברורה כשמש בצהרי יום - לתמוך באויבי ישראל ולפעול להתאבדות עצמית אין מקומם כשאנו נלחמים על חיינו. "ראו איזה נפלא רעיון הרייך לאלף שנים, אמר נגן בתזמורת באושוויץ לנגן אחר. אנחנו היהודים באמת פשענו, רימינו, בגדנו, העברנו מחלות, ועשינו דברים כה נוראים שבאמת מגיע לנו מה שקורה כאן, וראה, בכל זאת, הנאצים כה מאמינים שהעבודה משחררת ושמוזיקה היא דבר טוב, שאנחנו מופיעים כאן בפני אחינו ואחיותינו, בפני הורינו וילדינו!"
מר ברנע שייך לקבוצה שזכתה לחיות באותו גן פורח ומשגשג, גן החיים הטובים שהיה מדינת ישראל. הוא פשוט לא נחשף לתרעלה ולסכנות האורבות לעצם הקיום, וכשנחשף הוא ביטל את הנאמר כבלתי אפשרי בעליל. לכן הוא משתמש עדיין בהגיון בריא ומסביר באופן הגיוני מדוע "לוחמי החופש" אינו ביטוי מתאים, אינו תואם-מציאות.
מר ברנע סובל מבעיה נוספת: כל הטוב אליו התרגל. כל כך טוב בארץ, שמותר וראוי לבקר וכך חלק לא מבוטל מטורו מוקדש לבוז שהוא רוכש, או לסלידה או ממש לשנאה לבנימין נתניהו ושריו תאבי ההרס. לצערי מר ברנע לא הפנים עדיין שרק אחדות ועמידת איתן ביחד יצילו אותנו. אולי נחזור למרד גטו וארשה ונלמד דבר או שניים ממה שהתרחש שם. באנגלית אומרים שבית מפולג יפול. כשנבין, ניישם את ההפך ואולי נזכה ונשרוד, כי ברצוננו ליהנות עדיין מאותו גן מופלא, ולהשאירו לדורות הבאים אחרינו.
הנזק שעיתון הארץ גורם למדינת ישראל לא החל היום, אבל ההתפכחות וההבנה של העלות לכולנו קרו רק לפני כ-14 חודשים. 101 חטופים עדיין בשבי האכזר מאדם, אצל אותם עזתים "חפים מפשע." אני נזכר בפרופסור (מאד מכובד, מאוד ידוע, ראש מחלקה ואולי אפילו יותר) ישראלי-יהודי באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס שטען שלגיטימי לחטוף חיילים (היה זה בזמן שגלעד שליט היה בשבי). עברו שנים ומדינת ישראל במלחמת קיום, מלחמה נוראה, לאחר טבח שלא היה כמוהו בעוצמה מאז השואה. הפעם זה לא "לגיטימי לחטוף אזרחים" (צריך רק לשאול את מטה החטופים מה דעתם על אמירה כזו) כי "חמאס-דאעש הם, כפי שתמיד טענו אנחנו מעל דפי העיתון, הם כמו כל אחיהם הפלשתינים, לוחמי חופש!"
אין זה קשור לשר או לראש ממשלה, אפילו לא ל"כיבוש" המשחית או לנכבה. זה קשור לדבר אחד בלבד: שגעון שאחז בנו, מחלה איומה, ובאמת - מי צריך אויבים? השנאה כולה זורמת מתוך מדינת ישראל, כמו לבה רותחת המתיכה כל מה שנקרה בדרכה. בשל מחלה זו בדיוק כה קשה למי שלוחם בחזית הקדמית על תודעת הקהל הבינלאומית להלחם כראוי. כי כשהאשמה מוכרזת מתוך ישראל והיהודים פנימה, איך ניתן להאשים את העולם באנטישמיות? פעמים רבות העולם רק מחקה את שקורה ונאמר בארץ; וידינו כבולות.
לכן ישראל אשמה ברצח עם ויש להוציא צווי מעצר נגד ראשיה וחייליה כולם. לכן ראוי ורצוי להעניש את ישראל ואת היהודים כולם, כי הם הנאצים החדשים, הם איומים, הם רוצחים עשרות אלפי ילדים ועשרות אלפי נשים חפים מפשע - עשרות אלפים? מאות אלפים! - הם מרעיבים מיליוני אנשים, סתם ככה וללא סיבה, הם רוצחים בתאווה רבה ובתענוג, הם מפיצים מחלות, הם עושקים את העולם, ויש להפטר מהם. ישראל והיהודים הם השטן, הם לא בני אנוש. אין להם זכות קיום. ויש להענישם, יש להכחידם. יש למחוק את ישראל מהמפה. כך העולם מאמין, והעולם לא ממש צריך סיבה או תרוץ. אך כשאותם רעיונות בדיוק נשמעים מתוך ישראל פנימה, כשהנכבה שוות ערך להכרזת העצמאות, כשמפקדי צה"ל וחייליו מואשמים בביצוע רצח עם, כשראש הממשלה מושווה לסינאוור והראשון אחראי לשבויים לא זה האחרון, כשאנחנו הנאצים החדשים, כשהצד מנגד שואף לשלום (כמו שאירן מפתחת את תוכנית הגרעין למטרות אנרגיה) - איך אנחנו מעזים להתלונן על העולם? כל הקולות והרעיונות נשמעים מבית, אולי כי טוב לנו מדי, אולי בגלל שאנחנו פשוט חולים וזקוקים לטיפול. כך או אחרת, מדי פעם בפעם מגיע שוק, טלטלה כה עזה, אפילו מוות קליני, שמכריחים אותנו להתכייל מחדש.
מה שמר שוקן לא מבין, כמו גם קוראיו ומפרסמיו, הוא שאיש לא אוהב או מכבד אותו יותר בגלל שהוא מכנה את השפלים בבני האדם לוחמי חרות וחופש. נהפוך הוא - הרעל שהוא ועיתונו מטפטפים באופן קבוע מזה עשורים נותן אותותיו. עכשיו מוצדק לרדוף יהודים באור יום ללא כל עונש. מותר ורצוי. הם יכולים להיות אוהדי מכבי שטסו לאמסטרדם לצהול במשחק כדורגל, או נוסעים חפים מפשע במטוס שנחת ברוסיה. הם יכולים להיות יהודים בצרפת או באנגליה או כאן בבוורלי הילס. רק כשמר שוקן יחווה זאת על בשרו, או נכדיו יחוו את השנאה המותרת כלפינו, הרי שהוא יתעורר ויתנער וינסה להכות על חטא; אך אז כבר יהיה מאוחר מדי, בדיוק כפי שהיה כשהיהודים מצאו עצמם במחנות ההשמדה. "פתאום" גילינו שכולנו אחד, ושקמו עלינו להשמידנו. כך אז, כך גם היום, ורק נצח ישראל לא ישקר.
חזק חזק ונתחזק
עם ישראל חי
נצח ישראל לא ישקר