נכה בעל תג נכה מחנה את רכבו על מדרכה בניגוד לחוק העזר העירוני - מה דינו? ס' 2 לחוק חניה לנכים קובע שמותר לנכה להחנות את רכבו אם התקיימו ארבעה תנאים מצטברים. נביא את נוסח החוק כלשונו:

• 2. (א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:
  (1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
  (2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
  (3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;
  (4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.

ס' 3 לחוק מוסיף וקובע מתי החניה אסורה למרות ההיתר בסעיף 2. לדוגמה - בתוך צומת, בכניסה למקום חניה, בתחנת מוניות ועוד. ס' 3א קובע שלא תינתן הודעת קנס לנכה שנושא תג נכה, שחנה בניגוד לסעיף 2 או 3 אלא אם הרכב צולם באופן שמעיד על קיום הנסיבות בסעיף 2(א)( 3 )או (4), או 3 . כמו-כן יש לרשום בהודעת הקנס שהרכב צולם והצילומים יימסרו לנכה. עבירת חניה היא עבירת קנס. אדם שכופר בהודעת הקנס רשאי לדרוש שהענין יתברר בבית משפט. נניח שהנכה בוחר להישפט וטוען להגנתו שחנה בהתאם לתנאים בחוק חניה לנכים והחניה הייתה כדין. על מי נטל ההוכחה? האם התביעה העירונית צריכה להוכיח שהתנאים לא התקיימו או שהנכה צריך להוכיח שהם התקיימו? הכלל במשפט הפלילי הוא שהתביעה נושאת בנטל ההוכחה שהעבירה בוצעה ואילו הנאשם נושא בנטל ההוכחה שהתקיים תנאי בחוק שפוטר אותו מאחריות פלילית. אבל בעוד שהתביעה חייבת להוכיח את העבירה מעל לכל ספק סביר די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בקיומו של הפטור. כך לפי ס' 34כב לחוק העונשין:

• (א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.
  (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג.

לפיכך במצב דברים רגיל הנכה הוא זה שצריך להוכיח את הגנתו. אלא שסעיף 3א. לחוק חניה לנכים שינה את נטל ההוכחה. הדרישה שמופנית לרשות המקומית לצלם את הרכב באופן שיהיה ברור שהחניה לא הייתה כדין, וכי התקיימו התנאים שאוסרים על החניה משמעותה היא שהתביעה נושא בנטל ההוכחה. הווה אומר שעל התביעה להוכיח לא רק שהחניה הייתה בניגוד לחוק העזר העירוני אלא שהתקיימו גם התנאים שאוסרים על החניה. לכן על התביעה להוכיח שהחניה נעשתה באופן שיש בה סיכון לעוברי דרך, שיש בה הפרעה ממשית לתנועה וכן שנעשתה בצומת, בכניסה למקום חניה וכו'. הנכה חייב להוכיח רק את יתר התנאים בסעיף 2, היינו שלא היה מקום חניה פנוי או מוסדר בסמוך למקום החניה. את ס' 3א. לחוק יש לפרש באופן רחב כמתבקש ממטרתו. מטרת החוק הייתה להקל על הנכה. המחוקק לא התכוון לדרוש מנכה נושא תג נכה, שמוגבל בתנועתו, לצלם את מקום החניה מכל זוuית אפשרית ולהריץ אותו להשיג ראיות שחנה כדין. כוונת המחוקק הייתה להעביר את נטל ההוכחה לתביעה העירונית. כך גם מתבקש מלשון החוק. ס' 34כג לחוק העונשין קובע - "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה." ס' 3א. לחוק חניה לנכים מהווה ראיה לסתור ולכן אין לדרוש מהנאשם להוכיח את הגנתו. עד כמה שהדבר יישמע מוזר ביהמ"ש העליון סבור אחרת. פסק הדין המנחה הוא יהודה פוקס נ' מדינת ישראל. ביהמ"ש קבע שהנכה נושא בנטל להוכיח את הגנתו. אין בפסק הדין שום התייחסות לסעיף 3א' לחוק חניה לנכים. עם זאת, בפרשת לאור נ' מדינת ישראל נמנע ביהמ"ש העליון מלדון בטענה לאחר שקבע שהיא לא רלוונטית הואיל והוכח שהנאשם לא חנה כדין. אין לשלול את האפשרות שביהמ"ש ייזקק לטענה בעתיד. עוד יצוין שמדובר בהלכה שנקבעה על-ידי דן יחיד והיא אינה מחייבת את בתי המשפט הנמוכים יותר כאמור בחוק בתי המשפט.