מהדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון לדמוקרטיה אלקטורלית בשלושה מהלכים: משפטי, תקשורתי וביטחוני. מכון V-Dem פרסם השבוע את דוח הדמוקרטיה העולמית השנתי שלו. בין היתר מצא שבערך חצי העולם דמוקרטי וחצי אוטוקרטי, אבל רוב העולם חי באוטוקרטיות בהווה או בהתהוות (הודות לסין והודו); שרמת הדמוקרטיה שהאדם הממוצע נהנה ממנה ירדה לרמות של 1985; ושב-15 השנים האחרונות איכות הדמוקרטיה העולמית דועכת בעוד האוטוקרטיה עולה (חריגה רק דרא"מ). זה לא אומר שדמוקרטיות ׳מתות׳ בהכרח, אלא שהן דועכות - מה שנכון בין היתר עבור טורקיה, הונגריה ואפילו ארה"ב - אבל הכי-הכי, לישראל. לפי המדד, לראשונה מזה 50 שנה ישראל - לא כולל יהודה, שומרון ועזה - משונמכת ממעמד של דמוקרטיה ליברלית למעמד של דמוקרטיה אלקטורלית. במילים אחרות, הדמוקרטיה המהותית בתוכה, זו ששומרת על חרות, שוויון, גישה לצדק, הפרדת רשויות וכן הלאה - נחלשה, בעוד ההיבטים הפרוצדורליים עדיין כאן. חוקרי המכון מצביעים על מספר סיבות לירידה הזו מחברתן של יפן, אוסטרליה וארה"ב (אף שגם היא דמוקרטיה פגומה), לחברתן של ארגנטינה, גאורגיה ופולין: מתקפות ממשלתיות נגד הדמוקרטיה, אפליה גוברת והולכת כלפי מיעוטים וחקיקה שנועדה להפוך אפליה ואכיפה סלקטיבית לחלק אינטגרלי מהמשטר. עכשיו, בואו נבחן רגע את גל החקיקה המתוכנן של ממשלת האינטרסים, השחיתות והלאומנות המשיחית, שמגיע באמצע מלחמה ללא מטרה בעזה, שנערכת על גבם של המילאומניקים ועל ראשיהם - ליטרלי - של החטופים: (1) ראשית, בהיבט הביטחוני-מדיני, כדאי להזכיר שבממשלה הזו חברים שישה שרים מ׳הציונות הדתית-עוצמה יהודית׳, עוד לפחות 6-5 מהליכוד שהם בעלי השקפות זהות לכהניסטים (עמיחי שיקלי, עידית סילמן, שלמה קרעי ועוד) ו-14 חברי כנסת מטעמה הם אנשי המפלגות הללו (ועוד 32 הם אנשי הליכוד, לשעבר לאומית-ליברלית). מעבר לזה, הממשלה הזו חוקקה את החוק לביטול ההינתקות בצפון השומרון; מינתה, לראשונה שר-על במשרד הביטחון הממונה על קידום ההתנחלויות (בצלאל סמוטריץ׳) ושרה ל׳משימות לאומיות׳ שאמונה על העברת תקציבי עתק לחטיבה להתיישבות ולהתנחלויות (אורית סטרוק) ועשרות מחבריה תומכים בהתיישבות בעזה. במקביל, הממשלה פועלת להמשיך ולהפריד בין עזה והגדה למרות כשלון ההפרדה הזו ב-7.10, מנהלת מלחמה לא שקופה בעזה שכוללת טיהור אתני (רק תשאלו את שר הביטחון לשעבר מטעם הליכוד, בוגי יעלון) ברצועה ועומדת בפני אישומים מבי"ד בהאג.>> אם כל זה לא מספיק, הממשלה מקדמת את חוקי ההשתמטות ואת חוק המעונות, בצד חוק לדיכוי ההצבעה במגזר הערבי וחוק חדש שיגן על גורמים ביטחוניים שמדליפים מידע לרה"מ ישירות (בקיצור, חוק פלדשטיין) וכמובן-כמובן, את החוק להקמת מערך מודיעין מקביל לאמ"ן שידווח ישירות לרה"מ נוסח משמרות המהפכה. על האיומים בפיטורי ראש השב"כ והדרישה מהרמטכ"ל להתפטר אני לא רואה סיבה להרחיב כבר. אה, ו-ועדת חקירה ממלכתית? הממשלה מקדמת חוק שיאסור אותה ויקים ועדה פוליטית במקומה כי "אי אפשר לסמוך על השופטים, שהם פוליטיקאים בגלימות". (2) שנית, בהיבט המשפטי - כל אותם חוקי ההפיכה המשטרית שחשבנו שפסו מן העולם ב-7.10, חזרו ביתר שאת והפעם ביעילות-יתר, בלי מסיבות עיתונאים ראוותניות של לוין והצהרות שטנה של רוטמן. שבוע שעבר התכנסה הוועדה לבחירת שופטים (ששר המשפטים לוין כלל לא מכיר בלגיטימיות שלה כי המבנה לא שונה לפי רצונו) רק כדי שוב לא לבחור נשיא ושני שופטים לעליון; הממשלה פועלת להחליש את לשכת עורכי הדין וח"כ מטעם הקואליציה (חנוך מיליבצקי) קרא השבוע לעורכי דין לא לשלם ללשכה (!) עדיין (ללשכה שני נציגים בוועדה לעיל); הממשלה מתכננת לפטר את היועצת המשפטית (שמונתה על-ידי חבר טרי בה, גדעון סער, למי ששכח - שגם מקדם חוק חדש, למניעת חקירות נגד ראשי ערים מכהנים) ולפצל את תפקידה; להדיח יועצים משפטיים ולהחליפם במקורבים; למנות נציב מדינה פרו-נתניהו; הכנסת (בהובלת טלי גוטליב) עמלה על חוק שיקנה חסינות לחבריה (אחרי שכבר העבירה לפני כמה שנים את החוק שיאפשר הדחה של אחרים) כל עוד הם בצד ה׳נכון׳. (3) שלישית, הממשלה, בהובלת שר הגימטריה שלמה קרעי הלאומן והפופוליסט, עמלה על ׳הפרטת׳, כלומר פירוק התאגיד; פירוק גלי צה"ל; החוק לשינוי מדד הרייטינג שיחזק את ערוץ 14 ואת נאמני השלטון; אישרה את הפסקת ההתקשרות והפרסום בעיתון הארץ כי העז להביע התנגדות לשלטון (גם הסיבה ה׳רשמית׳ פיטורי העיתונאי-לשעבר והקונספירטור המסוכן בהווה, גדי טאוב, אינה לגיטימית כמובן); והכל במקביל להתנהלות הנוכחית של הממשלה, שכוללת מחד קידום של שופרות בוטים יותר ופחות (החל בערוצים כמו 14 שהם stand alone וכלה בהתקנת פרשנים-מטעם ברשתות אחרות, כמו אילה חסון (11) עמית סגל (12), אבישי בן חיים (13) וכן הלאה) ומאידך מתקפה אדירה ובלתי פוסקת כלפי עיתונאים אחרים (רביב דרוקר, ברוך קרא, אילנה דיין, נדב איל, לוסי אהריש, ברק רביד ואחרים). והכל, על-רקע ההשתלטות הגוברת והולכת של קולות ימנים על התקשורת הן מבחינת נוכחותם על המסך (מסגל עד סג"ל, מריקלין עד מגל, מחסון עד ליבסקינד) והן מבחינת כמות האאוטלטים שזמינים להם או בבעלות בני בריתם המיליארדרים (14, i24, 12, בשבע, מידה, כיפה, מקור ראשון, גלי ישראל, ועוד לא התחלתי לדבר על התקשורת החרדית). מכל זה, עולה שהמדד של V-Dem בסה"כ מיישר כרגע קו עם מה שכולנו יודעים (ושורת מדדים אחרים, כמו מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, כבר יודעים): הדמוקרטיה בישראל הולכת והופכת לצורנית בלבד - ובהמשך מן הסתם, כמו שאמר מיודענו קרעי - עתיד המשטר בה להשתנות לגמרי. זו כמובן לא גזירת גורל: שרשרת הדורות של הציונות לא חייבת להיגדע בגלל ממשלה קנאית, לאומנית, שמונהגת על-ידי נאשם מושחת ותאב כוח שנשלט בתורו על-ידי קבוצת אנשים שנמצאת בפסיכוזה משיחית קולקטיבית. אבל כן נדרשת הירתמות - שכבר החלה, יש לומר - לצד הליברלי. לא מספיק לתקוף את הממשלה מימין (נפתלי בנט) או להתחנן לאחדות (בני גנץ). יש די והותר א.נשים שרוצים ויכולות להוביל שינוי: אנחנו. אנחנו הא.נשים. ברחוב, בהודעות לחכי"ם ושרים, ברשתות החברתיות (קרב קריטי, שהתבוסה בו הובילה בין היתר לקריסת הדמוקרטים בארה"ב), בתקשורת, במשפט, באקדמיה, בכל מקום. אני יודע שכל האמור לעיל פסימי למדי. לא אשקר ואודה, שגם אני לא גדול האופטימיסטיים כרגע. אבל כפי שהשבתי לחברה ששאלה השבוע אם בכלל יש על מה להילחם: חד-משמעית כן. לא גדלנו פה כדי לוותר, לא שירתנו בצה"ל כדי להפסיד, לא בנינו פה בתים כדי לנטוש, לא הקמנו משפחות כדי להגר. מי שבוחר לעשות כן - אין לי תלונה אליו. אבל כל עוד אני כאן, זה אומר, מבחינתי, שעדיין יש על מה ואיך להילחם. איה כורם שרה את "דמוקרטיה" של לאונרד כהן בעברית: "אני נשארת כאן עדיין ואני לא אתנצל / הדמוקרטיה מגיעה גם לישראל". ואמיל ח׳ביבי תמצת: אני אופסימיסט.