הפסוק הפותח את פרשת השבוע מתאר לנו את בריחת יעקב אבינו מפני נקמתו של עשו: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שֶׁבַע וַיֵּלֵך חוֹרָנָה"(בראשית כ"ח, פס' י') וכך מתחילה גם ההפטרה "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׁדֵה אָרָם". ( הושע י"ב, פס' 13)
יעקב, איש תם ישר יושב אוהלים, המבקש בכל מאודו לברוח מעימות עם אחיו עשו, שדמותו סוככת על הרוע האדומי ועל גילויי הרוע המגולמים בסדום ובעמורה. עולמו האידאי של יעקב אבינו נושם כמיהה לשלום, לכן הוא מחליט שעליו למנוע את העימות עם העולם של תהומיות הרשע, אותו מייצג עשו.
אם מבודדים את המילה "וַיִּבְרַח" בוודאי יהיה מי שיפרשה כחולשה של מי שהחליט לברוח. אך כשקוראים את הביטוי "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב..." בנסיבות המתוארות בפרשה ובהפטרה
מזדקרת לפנינו דמותו של יעקב, אבי האומה שלנו בדור השלישי, דמות של איש הדבק בעבודת האדמה, דמות החובקת בחובה כמיהה לוהטת לשלום.
הפרשה וההפטרה מפגישות אותנו עם דמותו של יעקב, אחד משלושת אבות האומה, שסיפור דבקותו בעבודת האדמה משולב גם בסיפור של אהבה כנה לרעיה, לרחל. אנחנו פוגשים התנהלות מופתית ושובת לב של יעקב אבינו, הפונה אלינו שנאמצה בחיינו היומיומיים.
ההפטרה בספר הושע בפרק י"ב פסוק י"ג מפגישה אותנו עם נכונותו של יעקב לעשות מעל ומעבר למען מימוש אהבתו לרחל, ומן הראוי שאנחנו נאמץ נכונות זו של אהבה כנה לרעיה במערכות חיינו.
מי ייתן ואהבה כנה כובשת לב, שמגלה יעקב כלפי רחל, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשה ובהפטרה, תחבק גם את חיינו הלאומיים במציאות העכשווית בה אנחנו נתונים. ועם תקווה למימוש המשאלה הזו אני מברך את כולנו בתקווה לימים טובים יותר, ושנצליח להיחלץ ממציאות של חברה שסועה וקרועה הקורסת תחת נטל האיבה והשנאה המבתרות את חייה.