ספרו של איל ויצמן (תורגם מאנגלית על-ידי עמי אשר) "סף המדבר, קו העימות", מכיל 115 עמודים והוא מכיל טקסט מחקרי, צילומי אויר, צילומי נוודים ונוף, טבלאות ומנגנון מדעי. הכריכה הקדמית צבעונית ומזכירה פריחה מדברית ובכריכה האחורית ניתנה תמצית מספרו. עמותת "זוכרות" מעורבת בסיוע למחקר ובהוצאתו לאור. משפטי הכריכה האחורית מאפשרים לקורא להבין מהו הנושא הנדון וכבר רומזים על עמדת החוקר: "...בוחן איל ויצמן את עקירת הבדואים מהנגב הצפוני מנקודת מבט ייחודית. בניגוד לגבולות אחרים שמקיפים את ישראל/פלשתין ומשסעים אותה, סף המדבר אינו מסומן בחומות וגדרות, אלא מתקדם ונסוג בתגובה לשינוי אקלים ולמדיניות עיבוד קרקעות, עיור וייעור, נישול ויישוב הנובעים מהם". עוד טוען ויצמן שאידאולוגית "הפרחת השממה" שפותחה לאחר הקמת המדינה, הייתה מראשיתה מטרה מוצהרת של המוסדות והשלטון,והיא שחרצה את גורל הבדואים, שחיו לאורך סף המדבר עשרות ואף מאות בשנים קודם לכן. הספר בוחן את ההיסטוריה של השבטים החל מהתקופה העות'מנית ועד ימינו ומוכיח כי שליטי הארץ בתקופותיהם הדפו את הבדואים דרומה באמצעות הרחבת שטחי העיבוד. הבדואים נסוגו מפני כוחם של השלטון/המדינה אך המדבר - משיב מלחמה שערה. הקורא יחוש שבין דפיו משרטט החוקר את העימות התמידי הניטש בין כובש לנכבש, ובין כוח הזרוע לאיתני הטבע. בעת כתיבת הספר היה א' ויצמן פרופסור לתרבות חזותית ומרחבית באוניברסיטת לונדון, שם הוא ניהל את המרכז לחקר הארכיטקטורה ומספר פרויקטים בנושא התמחותו. ויצמן אף היה פרופסור אורח בכיר באוניברסיטת פרינסטון וממייסדי העמותה DAAR. הספר אינו מחולק לפרקים ומתחיל בתיאור אירוע של פינוי שבט "אל-עראקיב" שאותו מעטרות 2 מפות האחת: מפת יישובים ושימושי קרקע בנגב משנת 2006 וכן מפת המשקעים השנתית בנגב הצפוני..

החוקר מתאר את "קו הצחיחות" (גבול המאבק בין הבדואים לישראלים על אפשרות גידול חיטה ב-200 מ"מ לעונה) כקו "מפלצתי" המונע מהבדואים להגיע לקרקעותיהם, לרעות את עדריהם ולהקים מאהליהם על השטח שנמצא בידם, "דורי דורות". וכך מתארו החוקר: זהו הקו המתחיל מצפון לחן יונס ומתחיל במסעו מזרחה ודרומה. בתחילתו הוא חוצה את שטח שבט הדייגים אל-מוואסי אשר בשנות השבעים הוקם על קרקעותיו "גוש-קטיף". ב-2005, בעת שפונו ההתנחלויות על-ידי ממשלת ישראל, נפגעו לא מעט מבני השבט. "קו הצחיחות" מתקדם מעט צפונה, חוצה לכאורה שדות קיבוצים ומושבים, תחומי ערי פיתוח, חוצה את בית העלמין הבדואי ואת ואדי אל-עראקיב ואת בתיה ההרוסים של משפחת אל-טורי וכאן, ניטש "הקרב על הנגב". "קו הצחיחות" נע משם לעבר מורדות הרי חברון, מטפס צפונה לעבר ירושלים, ועובר צפון מזרחית לחברון וקריית ארבע. משם יורד מזרחה לגובה פני עמק הירדן. באזור זה, רבים מ-8,000 הבדואים החיים שם, הם פליטים שגורשו מהנגב לאחר 1948. המדינה תכננה לרכזם בעיר חדשה, בסמוך לים-המלח אך התוכנית לא יצאה לפועל. הקו נמשך למדבריות צפון אפריקה וגם שם הממשלות דוחקות את השבטים הנודדים.

בעשורים האחרונים ממשיך החוקר ומסביר, גברה תופעת המדבור וכוחות רבי עוצמה החלו לדחוף את המדבר בכיוון הנגדי. הטמפרטורות ושיעורי האידוי נמצאים בעלייה מתמדת וקו "הצחיחות" נדחף צפונה. מיליוני ק"מ רבועים של אדמה חקלאית הופכים לאדמות בור והחיים לידם הופכים לעניים יותר ותלויים בחסדי שמיים. לאורך הקו המשנה את מיקומו אנו עדים לסכסוכים מזויינים בין שולטים לנשלטים במדינות אפריקה ואסיה. החוקר צירף מפה בה רואים שני "קווי צחיחות" החוצים את אסיה ואפריקה כאשר בקצהו של הקו הצפוני יותר נמצא שבט אל ערקיב. במקום זה מבהיר ויצמן את מטרת המחקר: "להצביע על תהליך היסטורי מתמשך של אינטראקציות בין אלימות פוליטית ובין תנאים אקלימיים משתנים לאורך קו תפר זה. מתחים קיימים ממילא הוחרפו עקב תזוזות של "קו הצחיחות" וסכסוכים מתמשכים באזורים אלה פגעו בצמחייה ובחקלאות והאיצו את המדבר". החוקר מסכים עם הקביעה כי השינוי האקלימי אינו רק תוצאה בלתי מכוונת של התיעוש. לכן ניתן לומר כי שינוי האקלים הוא לא רק "הנזק האגבי" של ההיסטוריה אלא גם מושא כוונותיה.

החוקר מסתייע בצילומי האוויר ומנתח באמצעותם את חילופי סוגי הקרקע והצמחייה מקו קריית-גת לערך, דרך הנגב ועד למדבריות צפון אפריקה. יתר על כן, ניתן להבחין בשימושי קרקע והשינויים האקלימיים שהתחוללו על פני הקרקע. המרחב האווירי נחלק לשכבות תאי אוויר סגורים ומסדרונות אוויריים המשמשים כלי טיס רבים. הנפח הרב שכבתי הזה מהווה חלק בלתי נפרד מהארכיטקטורה של המדבר. יש לומר עם זאת, מוסיף החוקר את השקפתו הפוליטית: שמצילומי האוויר ניתן לראות שרידי בתים הרוסים, מתקנים חקלאיים קטנים ששימשו שדות ומונחים עתה עזובים, תעלות השקיה וכתמי דירים שנעשה בהם שימוש מזה שנים. כלומר ניתן מבחינת החוקר ללוות את "קו הצחיחות" החמקמק וללמוד על אופי התרבות של אלה שחיו לידו מאות בשנים, יושבי קבע ונוודים. החוקר השווה בין 2 תצלומי אוויר, האחד משלהי 1918 והשני מקיץ מחורף 1945. הצילומים מתעדים את המדבר צחיח ופורח וההבדלים ברורים. צילומים אלה לדעת החוקר, תורמים לביסוס תביעות הקרקע של הבדואים.

החוקר טוען שהתפתחה בארץ השקפה ציונית-אקלימית שנועדה להסביר את מציאותם של שרידי הערים הנבטיות/ביזנטיות בנגב - חלוצה, ממשית, עבדת ועוד. הן הוקמו במאה השנייה לפנה"ס ונפלו בידי הרומאים. הבזנטים הפכו אותן לערים אוטרקיות ובמאה השביעית נפלו בידי הערבים. בשטח נותרו מאות ואף אלפי מתקנים חקלאיים, טרסות, תעלות ועוד. במאות ה-19 וה-20 התפתחו שתי תאוריות שניסו להסביר את נטישתן. האחת - שמדבור הנגב נגרם כתוצאה משינוי אקלימי גלובלי והשנייה בחרה בהסבר פוליטי-היסטורי ועיקרה: הנטישה נגרמה כתוצאה מהזנחת הערבים את הערים הללו. חוקרים רבים זיהו תחילה את הבדואים כממשיכי דרכם של הערבים, כלומר אשמים במדבור אלא שהחוקר טוען כי דווקא הבדואים הם ששימרו את הידע החקלאי העתיק יומין ופיתחו את כל הקשור בחקלאות מי נגר קדומה.

עד קום המדינה התמודדו היהודים עם "קו הצחיחות" באמצעות הקמת 11 הנקודות בשנת 1946 והולכת מים אליהם בצינור שהוגן בידי "ההגנה". לאחר קום המדינה הושלם מבצע רחב (המוביל הארצי) להובלת מי הירקון ליישובי הנגב החדשים. השתנה נוף העיבוד, הבדואים ניצלו לצורך עיבוד חקלאי נקיקים וואדיות והיהודים את המישורים הפתוחים. החוקר משווה את הקמת המושבות האיטלקיות "בקו הצפיפות" הצפון אפריקני בשנות העשרים והשלושים תוך גירוש אכזרי של בדואים ונודדים למחצה עמוק לתוך המדבר. הקרן הקיימת עם אוטו וורבורג ויוסף וייץ גייסו את משאבי הקק"ל לייעור הנגב במטרה לקבוע עובדות גאו-פוליטיות בשטח אל מול טענות הנישול. בשנת 1953-1950 הוליך וייץ בנמרצות את תהליך הייעור והתגאה בפני דוד בן-גוריון על נטיעת מיליון שתילי אקליפטוס כחגורות למניעת רוח ומגן על היישובים החדשים בנגב. בשנות החמישים והשישים נטעו עצי המחט על חורבות הכפרים והמאהלים בנגב ובשפלה על-מנת להסתירם ולמנוע תביעות ריבונות מצד הבדואים. כלומר, החוקר טוען שהייעור הפך לכלי פוליטי בידי המדינה שבדרך ואח"כ בידי המדינה.

הקק"ל שכנעה את הציבור כי על-מנת למנוע חרדות בציבור בשל המדבור יש לעצור את התפשטות המדבר על-ידי נטיעת עצים נרחבת והגבלת המרעה. לדעת החוקר, שתי מגמות אלו מופנות ישירות כנגד הבדואים. הראשונה מכסה את יישוביהם ביערות והשנייה מגבילה את תנועת המרעה העונתית. באוניברסיטת בן-גוריון פותחה שיטה הבאה למנוע נטיעת יתר המכונה "סוואניזציה" אך הקק"ל מצאה דרכים לעוקפה. מכאן קצרה הדרך עבור החוקר לתאר את סבלם של הבדואים בעת מלחמת העצמאות 1948 וכמה שנים לאחר מכן תוך כינוי תקופה זו "נכבה". לא רק "שקו הצחיחות" דחקם פעם דרומה ופעם צפונה הפעם הייתה זו דחיקה צבאית. בשנים 1948 - 1953 גורשו כ-90% ממאה אלף הבדואים שבנגב לסיני ורצועת עזה. המחבר מביא ראיון עם נורי אל-עוקבי שזוכר כנער צעיר את הרג הבדואים וגירושם על-ידי הצבא הישראלי. הבדואים שנותרו, כ-13 אלף לערך, גורשו ל'אזור הסיג", כ-1000 קמ"ר, הצחיח ללא מים וקרקע מתאימה למרעה ולגידול. אדמות צפון הנגב הוקצו לטובת יישובים חדשים שקמו זה עתה. לאחר ביטול "הממשל הצבאי" בשנת 1966 הוקמו לדעת החוקר בהדרגה "שבע עיירות ריכוז" עבור 135 אלף הבדואים, שהחלו להסתגל לחיי עיר ללא חקלאות מסורתית. מוזכרת כאן באר שבע כעיר שהוקמה ב-1900 על-ידי העות'מנים במטרה לשלוט ולפקח על הבדואים. מכאן והלאה מתואר סיפור תלאותיהם של הכפרים הבלתי מוכרים וההתעמרות כלפיהם עד שנת 2015. החוקר מתייצב באופן מוחלט לצד הבדואים ומגבה את טענותיהם המדברות על "נישול" והתעמרות כולל החרמת קרקעות ואי תקצוב השירותים אותם מקבלים שאר אזרחי ישראל. בשנת 2014 ביקר החוקר בקרקעות של שבט אל-עוקבי ונכח בהרס מספר 62 של הכפר, האוהלים הצריפונים והמבנים הזמניים. הייתה זו עבודתה של "הסיירת הירוקה" שהממשלה הפעילה כנגד יישובי הפזורה. הסיירת לא רק הרסה מבנים אלא, בידיעת ראש הממשלה אריק שרון, ריססה למעלה מ-30 אלף דונם שדות מזרע של הבדואים כצעד לזירוז עקירתם לעיירות.

בשנת 2009 נפתח משפטו של נורי אל-עוקבי כנגד מדינת ישראל באשר לבעלותו החוקית על הקרקע והוא הביא עמו מאות מסמכים, תעודות וצילומים בשפות שונות וכן ממצאים ארכיאולוגיים מארכיונים שונים. ערעורו של אל עוקבי נדחה ובשנת 1975 הקימה פליאה אלבק (בכירה בפרקליטות המדינה), צוות שתפקידו היה להוכיח משפטית שקרקעות הנגב הן "אדמות מדינה". למאבק כנגד הגדרות אלה יצאו פרופ' אורן יפתחאל ואחרים וטענו כי "הלכת הנגב המת" הייתה לא רק כלי לנישול אלא גם פעולה של הכחשה היסטורית". ראשי המוסדות המשפטיים והמבצעים במדינה הציגו את "הלכת הנגב המת" שנבעה מחוק המקרקעין העות'מני משנת 1858 ככזה שמנע בעלות על קרקע לא מעובדת ולכן הבדואים לא זכאים לדרוש אותה.

בהמשך משפטו של נורי אל-עקבי בשנת 2009 הוברר מדבריו שמשפחתו הגיעה לנגב במאה ה-18 ומאז השביחה הקרקעות, בנו סכרים וטרסת, חפרו בארות וגידלו תאנה, גפן רימון ועוד. העות'מנים והבריטים גבו מהם כמו הישראלים מיסים. משפחת (חמולה) נורי לא רשמה את הקרקעות בטאבו כי מעולם השלטונות לא איימו להפקיעם מידם. בהמשך הופך המשפט למאבק בין פרופ' רות קרק שייצגה את המדינה לבין עורך הדין מ' ספרד, פרופ' א' יפתחאל ואחרים שניסו להוכיח את הבעלות המוקדמת של הבדואים על קרקעותיהם. לאלה מאתנו המבינים מעט בהלכות משפט נוסיף: כי מ' ספרד, פרקליטו החדש של אל-עקבי, הגיב לביטול זה של הנרטיב השבטי (כפי טענות סנגוריו של אל-עקבי), בטענה כי בכך שהמדינה שמעה על כך בפעם הראשונה רק כשישים שנה לאחר הנישול - פרק זמן שבמהלכו נפטרו זקני השבט שהיו מסוגלים להעיד על המאורעות ממקור ראשון - היא הסיבה המרכזית ל "נזק ראייתי". טיעון זה לא עושה רושם על השופטת דוברת ולא קידם את הטיעון לבעלות חוקית של הבדואים על קרקעותיהם. לא נוכל נפרט כאן את הפרוטוקול המפורט של הדיונים הרבים ונפנה את הקורא אל ארכיוני בית המשפט. יומנו של המהנדס פ' פאלמר משנת 1869 - 1870, הפך לאבן מחלוקת ומסעו באזור באר שבע ותיאוריו היוו רקע לדיון. בסיכומה אמרה השופטת דברת: " עדיפה בעיני חוות דעתה של פרופ' רות קרק שסמכה חוות דעתה על חוקרים שבאו לבצע עבודת מחקר". היא התכוונה לסקר חיל ההנדסה הבריטי וסקר PEF שקבעו שאין חקלאות ועיבוד קרקע בתקופה זו ולכן דחתה את תביעתו של נורי אל-עקבי. תוצאה זו אף סייעה להחלטת בית המשפט העליון לדעת החוקר, לדחות את עתירת תושבי חירבת סוסיא וכן את עתירת תושבי הכפר אום-אל חיראן וכך לדעת ויצמן נסללה הדרך להקמת ההתנחלות היהודית. החוקר נדרש בהמשך קטע זה לביטוי "קולוניזציה אווירית" ומנסה להוכיח שצילומי האוויר של הבריטים (שהביא 16 מהם בספר) ושהציגו שטחים שוממים ומדבריים באזור בו נדדו וחיו הבדואים - לא היו מיושבים והשיטה הקולוניאלית התבססה כמורה הלכה בצילומי ספי מדבריות.

הצילומים עליהם מסתמך החוקר בטענתו שהיו כפרים בדואים בצפון הנגב הרבה לפני כיבושה בידי הבריטים, נעשו בידי טייסות בריטיות. בשנת 1945 למשל, צולם הכפר הבדואי אל-עראקיב על אדמותיו ומתקניו. חלק מהכפרים שקשה היה לזהותם נחשבו לאחר מכן, במדינת ישראל "ככפרים בלתי מוכרים". עוקבי הזמין בעת המשפט את המומחה הצבאי לתצ"א שלמה בן יוסף שטען לקיומן של חלקות חקלאיות. למרות שהמומחה בן יוסף עבר חקירה של נציגי המדינה, הוא התעקש על זיהוי מתקנים חקלאיים ושרידי מבנים. בן יוסף לא שכנע את השופטים ובשנת 2010 קבעה השופטת דברת כי התצלומים לא הוכיחו באופן חד-משמעי את קיומה של התיישבות קבע בדואית לפני 1945. החוקר סקר בעצמו מספר תצלומי אוויר וגילה בהם כתמים לבנים. תחילה חשבו שאלה הם סימני הקברים הבדואים המסורתיים. יותר מאוחר, על-פי ניסיון באומות אחרות, אלה הם כתמים שנועדו לטשטש את מיקומם של הכפרים ואת קרקעותיהם וגידולם. ייתכן אם כן שהצילומים שהובאו בפרק זה אינם חד-משמעיים ויש צורך לבדוק זאת בהמשך, מודה החוקר. החוקר מגלה פרשה סתומה זו במילותיו: " התצלומים מ-1945...אינם אלא הקפאת המצב של תהליכי נישול מתמשכים. עם כל גאות ושפל שפוקדים את סף המדבר, נוצר תצלום חדש על פני הקרקע. בחורף, שהירוק מתפשט בהדרגה דרומה, ניתן למדוד את התקדמות קו הייעור והעיבוד החקלאי; כשהצבע הצהוב "זוחל" חזרה צפונה, מגלים פני הקרקע החשופים עקבות חדשים של גירוש."

החוקר לא כתב סיכום מפורט ולא הקדיש כמה פסקאות הנוגעות לתשובות שהוא נתן לשאלות שעלו במהלך המחקר. המנגנון המדעי כלל הערות שוליים חשובות בשולי כל עמוד ומפתח שמות ועניינים בסוף הספר. משום כך אנחנו נציג מספר שאלות וננסה לענות עליהן. השאלות העיקריות שאמורות היו להישאל במחקר הן: האם קיים מתאם בין שינויי האקלים ("קו הצחיחות") לבין גירוש ונישול הבדואים; האם הצליחו הבדואים להוכיח בסיוע עמותות ומסמכים בעלות רבת שנים על הקרקע בנגב?; האם אידאולוגיות ציוניות (כמו "הפרחת השממה") היו גורם חשוב בעקירה, בגירוש ובנישול הבדואים בנגב הצפוני? לשאלות אלה השבנו כבר בשורות למעלה לכן נענה בקיצור כי הבדואים לא הצליחו להוכיח מעל כל ספק את בעלותם רבת השנים על קרקעות הנגב הצפוני; נמצא במקרים רבים מתאם בין "קו התחיחות" לבין גירוש ועקירה אך לא הוכח שהיה סיסטמתי; האידאולוגיה הציונית ליישוב הנגב ודאי שפגעה בצורה זו או אחרת בשבטים, ביחוד עד ביטול הממשל הצבאי ועוולות אלה לא תוקנו עד היום, וכן גם הביטוי "ערי ריכוז" נשמע ונקרא כמזכיר עבר אפל של עמינו. ספר מאתגר ומחייב התייחסות. הציצו.