לפי שעה קראתי כמחצית מספרו החדש של יאיר לפיד "מלחמה וחלום". יודע לכתוב, הממזר. בן לאנשי מלים, אמו שולמית ואביו טומי. עוסק בנושאים הצריכים שיקול דעת כהסתייגותו מנוסחו של אהוד ברק שישראל היא כמו "וילה בג'ונגל", וגם אנקדוטות.¹. אתמול שוחחתי איתו. שיחה קצרה אך מתגלגלת, שכללה גם את תגובתו לפוסט אשר פרסמתי בהקשר למאמר מעניין של נחום ברנע החש כי המחאה איבדה את האמון ביכולתה להגיע ליעד, וזה מחלישה עד כדי סכנה של כליון. לפיד סבור כי ליעד הזה מכוונת מכונת הרעל של הדיקטטורה מטעם בנימין נתניהו. הם רוצים לייאש אותנו. "ייאוש מדעת", אני מוסיף בציטוט מן המקורות. הם רוצים שלא נאמין בכוחנו, ואז אכן הוא ייחלש. צריך להזהיר מגישה כזאת. אני ממהר לספר זאת בשעה מוקדמת מפני שקיבלתי היום סרטון שרומם את רוחי. משטר הזדון הופך את הכנסת למבצר מוגן. (אודה למי שיכול/ה להעלות את הסרטון כאן). בסטיליה מגונה. הוא מפחד. הוא מתגונן מפני הדמוקרטיה, ההפגנה, חופש הביטוי. יופי, אם הם צריכים בסטיליה - אנו נהרוס אותה ברוחנו, בקולנו. בנימין נתניהו ויריב לוין ושלמה קרעי ושמחה רוטמן רוצחים את הדמוקרטיה, וכפי שכתב כבר זאב ז'בוטינסקי: "עוד שלם נשלם לך קין/ את נשמות צעיריך ניטול." כאשר פיקח נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר על בניית ההיכל סמוך לכנסת הוא אסר על האדריכלים והבנאים להקיפו בגדר. זה היה בעיניו של איש האצ"ל הליברלי עניין סמלי. בית המשפט אינו חסום בפני האזרחים. אבל איזו איוולת היא מצידי להשוות בין הנסיך המשפטי שמגר לבין הנוכל הפוליטי נתניהו.