במדור "דעות" במעריב פורסם השבוע מאמרו של יוסי אחימאיר - "מה ז'בוטינסקי היה אומר", בו הוא מציין שבביקורו בלשכת שר התקשורת שלמה קרעי לא מצא שם את כתבי זאב ז'בוטינסקי, תוך שהוא מזכיר שהליכוד, שחוקתו מתבססת על משנת ז'בוטינסקי, קלט לתוכו במשך השנים אנשים וזרמים הרחוקים ממורשת אבי התנועה ז'בוטינסקי. מכאן הוא מסיק שהשר קרעי איננו יודע שהאב הרוחני של הליכוד הטיף בכתביו לחופש עיתונות וחופש דיבור, ובזה מכוון אחימאיר להצעת החוק של קרעי להפרטת תאגיד "השידור הציבורי", אשר תפגע לדעת אחימאיר בחופש העיתונות וביכולתה למתוח ביקורת פומבית על השלטון הקיים. אני מבקש להביע כאן התנגדות נחרצת לדברים הללו.
הפרטה - הליך חיובי בדמוקרטיה ליברלית
ראשית - הצעת החוק של השר קרעי לא מחסלת את התאגיד, לא פוגעת בדמוקרטיה ובחופש הדיבור ולא מונעת את הזכות לבקר את המשטר, כפי שטוען אחימאיר, אלא מציעה להפריט אותו. כידוע, הפרטה היא הליך הנהוג בעיקר במשטרים ליברלים דמוקרטים המכבדים את הקניין הפרטי, בו מועבר או נמכר רכוש הלאום לגורם פרטי; בעוד שההליך המנוגד - העברת רכוש פרטי לידי הלאום - מכונה "הלאמה" והוא ההליך הנהוג במשטרים טוטליטריים, קומוניסטים, סוציאליסטים ופשיסטים, שמנוגדים לדמוקרטיה ולכלכלה ליברלית. זאב ז'בוטינסקי הטיף לשוק חופשי ליברלי עם מקסימום תחרות ומינימום התערבות של השלטון בכלכלה, והתנגד חריפות להלאמה ולכלכלה סוציאליסטית שבה מעורבות השלטון בכלכלה היא מקסימלית במקרה הטוב ומוחלטת במקרה הגרוע.
יוצא אפוא שדווקא הפרטת התאגיד תואמת בהחלט את עקרונותיו הליברליים של ז'בוטינסקי, שתמך בשוק חופשי מאחר שתחנת שידור שעצם קיומה תלוי במימון השלטון לא יכולה להיות חופשית לחלוטין, בעוד שתקציב שידור בבעלות פרטית תלוי בפופולריות שלו ובאיכותו המקצועית המתחרה בתחנות אחרות ולא תלוי בשיקולים פוליטיים של מנהיגים. דווקא תאגיד בבעלות פרטית במשטר דמוקרטי ליברלי יכול לבקר את השלטון כאוות נפשו, ויש לו חופש דיבור וחופש עיתונות מוחלט.
השתלחות חד-צדדית של התאגיד
יתרה מזו: זוהי הגזמה פראית לטעמי לטעון כאילו תאגיד השידור רק "מבקר את השלטון". תאגיד שידור ציבורי אמיתי אמור לסקר אירועים ולשדר חדשות ותוכניות מלל המשקפות את כל הצדדים הפוליטיים במידה מאוזנת. אני יכול להעיד, כמי שמאזין בעיקר לרשת ב' ברדיו וצופה בחדשות ותוכניות בערוץ 11 בטלוויזיה, כי מה שאמור להיות "שידור ציבורי" מאוזן הוא בפועל חד-צדדי לחלוטין ומשקף כמעט כולו בעיקר צד אחד בלבד של המפה הפוליטית, בעוד שלפחות חצי מהעם, ודווקא אותו חצי שבחר את הממשל הימני הנוכחי, מוצא בו דעות והשקפות שרובן ככולן מנוגדות להשקפת עולמו.
הדעות החד-צדדיות הללו בתאגיד מוטחות לא רק על-ידי פרשנים אלא גם על-ידי המגישים והמראיינים. זאת ועוד: בדיונים התכופים הפוליטיים קיים פאנל בו כל המשתתפים מביעים עמדות חד-צדדיות, שמאלניות בעיקרן, ורק פה ושם מביאים קול ימני בודד שטובע בשטף ההשתלחויות משמאל. התוצאה היא שהתאגיד הציבורי איננו משקף את הציבור, איננו ציבורי, מגיש כתבות ותוכניות שליליות ומדכאות ככל היותר, ממעט ככל האפשר בתופעות חיוביות, וזאת גם כיום, בזמן מלחמה ומשבר לאומי שמחייב להעלות את המורל, בעוד שהתאגיד תורם רבות להורדת המורל.
לסיכום: דווקא מי שמצוי בכתביו של זאב ז'בוטינסקי, אבי התנועה הלאומית-ליברלית, יכול לומר בריש גליי שז'בוטנסקי היה אומר דווקא היום, ואף דורש - לתמוך בהצעת החוק של שר התקשורת שלמה קרעי המבקשת להפריט את תאגיד "השידור הציבורי", מה שגם עשוי וצפוי להגביר את התחרות בין התחנות השונות ולהעלות את איכותן לטובת הציבור כולו.