זה זמן מה שז'בוטינסקי - ה"פשיסט", ה"נאצי" ו"מנהיג הרוצחים" על-פי השמאל של זמנו - זוכה לעדנה אצל השמאל של היום. "כמה הוא היה ממלכתי לעומת נתניהו!", הם אומרים עליו עכשיו. "כמה הוא נמנע מלהסית, לעומת המסית הגדול של ימינו!" נשמעת הקריאה. אלו מקצת מן האמירות המשבחות את מתינותו ופייסנותו של מנהיג הימין של העבר.
מעניין. כדאי שנעיין בשירו של ז'בוטינסקי "כולה שלי", שגרסתו הסופית חוברה על ידו ב-1938, שנתיים לפני מותו. כך פותח השיר: "מן היום בו נקראתי לפלא של ביתר וציון וסיני" (כלומר, נקראתי לציונות) "יד אחים הסגרתני בכלא, ותנעל בית-אִמי לפני. השרון והעמק לא לנו - לא קציר, לא קטיף, לא בניין. אלוהים - ליגון בחרתנו, ותבחר את אחי לתליין".
ומיהו אותו "אח" שעליו מדבר ז'בוטינסקי? הרי הוא השמאל הארץ-ישראלי, דהיינו מפא"י, מפלגתו של בן-גוריון. ומדוע אותו אח נקרא "תליין"? בין השאר בגלל עלילת הדם שראשי מפא"י רקמו בעניין רצח ארלוזורוב - עלילה שאילו הייתה מתממשת עד סופה, כפי שהם קיוו ושאפו, היו מועלים לגרדום שלושה מאנשי מפלגת הימין של ז'בוטינסקי. (אז מפא"י עוד לא הפעילה את הסזון, שצד אנשי ימין והפיל גם הפיל מהם חללים.)
ומי הוא השולט על "השרון והעמק" והנועל את שערי "בית אמי", כלומר את שערי הארץ? שוב, השמאל של מפא"י, שהשתלט הן על אדמות והן על מתן אישורי העלייה (הסרטיפיקטים) ומנע מאנשי ימין למלט את נפשם מאירופה ולהגיע ארצה.
ז'בוטינסקי לא חשש לומר את דעתו באופן חד על בני הפלוגתא שלו. אבל מעבר לאפיונים הללו שאותם הוא מתאר בשירו, הוא התעמת עמם ועם רעיונותיהם בעיקר באמצעות מאות מאמרים ונאומים, בהביעו רעיונות ובהשיבו למתנגדיו במלוא כוחו האינטלקטואלי, הספרותי והלשוני ובמיטב כישרונו הרטורי.
לא היה בזה כל רע. להפך. התנצחות רעיונית אינה רק הכרחית לזיקוק וחידוד המחשבה, כמיטב המסורת היהודית, אלא היא לחם חוקה של הדמוקרטיה ותנאי לבריאותה. ללא עימות רעיוני מתנוונת החשיבה הפוליטית, והתנוונותה מביאה בוקה ומבולקה. ואילו כיום אנו שומעים קולות רבים המשוועים לכך ש"נפסיק להתווכח בינינו". אחדות העם כמטרת-על היא אומנם שאיפה ברוכה, שכן היא מחזקת את אחיזת ישראל בארצו, אבל העדר ויכוח? לא ולא. אין זה מצב רצוי. ואל לימין להתרשם מכך שאומרים עליו שהוא ומנהיגו כביכול מפלגים, מסיתים או מהווים "מכונת רעל" (ביטוי שהמציאו אלה הסובלים כנראה מתופעה חמורה של השלכה), כאילו ויכוח רעיוני, התנצחות ומחלוקות הם "הסתה" או "זריעת רעל".
האמת היא שוויכוח רעיוני אמיתי אינו מתקיים פה זה זמן רב. וזה בניגוד לעבר. אז השמאל אומנם חרף וגידף את הימין (ובצורה פרועה ושונה כל-כך מדרכו של ז'בוטינסקי, שנמנע מהשמצה אישית של יריביו, כפי שנוהג גם המנהיג הנוכחי של הימין הישראלי); אבל השמאל אז גם העלה טיעונים ענייניים שנדרש היה להשיב עליהם. וז'בוטינסקי ואנשיו, שלא נמנעו מלחשוף ולתקוף בחריפות את דרכי פעולתם של אנשי השמאל, השיבו לטיעונים הללו בנימוקים כבדי משקל, כשהם פורשֹים משנה סדורה. ההיסטוריה אכן הוכיחה שדרכו של מחנה ז'בוטינסקי הייתה הנכונה - הן הדרך הכלכלית (האנטי-סוציאליזם שלהם) והן המדינית: התנגדותם לפשרות טריטוריאליות למען "שלום" מדומה עם הערבים, הטפתם להקמת צבא עברי, והתנגדותם לכניעה לתכתיבי האנגלים. אבל באותם ימים, כשהדברים עוד היו בשלבי התהוות והתמונה הייתה לפחות בחלקה מעורפלת, אי-אפשר היה לבטל את טיעוני השמאל ללא נימוקים, מה גם שהיו בין אנשי השמאל כאלה שהביעו את עמדותיהם בשכל וכישרון.
איכשהו, היום, מה שנשאר אצל השמאל הוא בעיקר החירוף והגידוף. "נאצים!" "פשיסטים!", אנו שומעים אותם אומרים כבעבר, כשהם מוסיפיים עליהם לא רעיונות חלילה, אלא גידופים מקוריים משלהם, שאנשי מפא"י לא חשבו עליהם, כגון "דיקטטור מושחת!", "בוגד!", "רוצה במות החטופים!", "מקיים את המלחמה למען עצמו!", "ליבו גס בשכול!" וכהנה וכהנה כיד דמיונם הפרוע - הכל כדי לצייר את המנהיג וההולכים עמו בדרכו כרוע בהתגלמותו.
כשמתעלמים מן הצעקות והמראות הללו - כפי שרבים מאיתנו עושים (ואם לא מתעלמים לגמרי, אזי רואים ומקשיבים לא אחת בחמלה, ברחמים ובהשתאות) - אנו מנסים לשמוע נימוקים ענייניים, אבל מתקשים למצוא אותם. אפילו בזמן הרפורמה המשפטית, שדווקא אז היו התייחסויות ענייניות כלשהן נגדה, לא שמענו למה לדעתם המצב הקיים כל כך טוב, וגם לא נימוק מלומד מדוע רפורמה זו תביא עלינו "דיקטטורה" ועליית "נאציזם", שהיו העילות להתנגדות העזה שהתעוררה, ושלוּותה בחסימות כבישים, הבערות והכרזות של סרבנות. וודאי לא קיבלנו הסבר כיצד סיכול הרפורמה יכול כשלעצמו למנוע אותם "דיקטטורה" ו"נאציזם" מלעלות. כאמור, הסבר אומנם לא הגיע, אבל סיסמאות חולקו כיד המלך.
למרות הדכדוך הנשמע בתחילת שירו של ז'בוטינסקי (כמו במילים "אלוהים, ליגון בחרתנו"), הרי בהמשך השיר, מעוּדד ז'בוטינסקי ממה שיקרה בעתיד. "זה הריב - לא נגמר הוא עדיין.... עוד שלם נשלם לך, קין, ואת נפשות צעיריך ניטול" (כלומר, נעביר את הצעירים שלך לדרכנו שלנו). וכך מסיים ז'בוטינסקי את השיר: "כי אנחנו שָֹדֶיך נטענו, בגלות, מעכו, על גרדום" (כלומר, מעשינו הייחודיים הם שמאפשרים את קיום העם בארץ). "אלוהים לשלטון בחרתנו, על לבן-ותכול - ואדום".
בסופו של יום, אומר כאן ז'בוטינסקי, דרכו היא זו שתנצח ולא דרכו של השמאל (ה"אדום"). הוא האמין בכך בכל ליבו, שכן הוא האמין באמונה שלמה בנצחון הציונות, שלדידו לא הייתה יכולה להגיע לידי מימוש אם תלך בדרכו של השמאל. הוא אכן צדק, וראיה לכך (אבל כלל לא רק זו) היא, שכדי לאפשר את הקמת המדינה וקיומה, נאלץ בן-גוריון ליישם הרבה מרעיונותיו של ז'בוטינסקי - אם כי, למרבה הצער שבדבר, לא את כולם, ואת אלה שיישם, יִישם באיחור יקר של עשר שנים.
מזה זמן, רואה השמאל כיצד חזונו של ז'בוטינסקי שהשלטון יעבור לאנשי מחנהו אכן התממש. אנשים בו נוכחים לראות כיצד פעם אחר פעם הם מובסים בבחירות על-ידי רוב יהודי גדול, ואף יותר מזה, רואים לתדהמתם כיצד הדור הצעיר פונה ברובו ימינה ונוטש אותם. על כן רבים מהם חרדים כל-כך, וחרדתם הקשה ואימתם מביאים אותם לאבד שליטה על עצמם. במקום להעלות טיעונים בעלי ערך, אין הם יכולים כנראה במצבם זה אלא להעלות קללות וגידופים בקול ניחר, להנחית פצצות תאורה על ביתו של המנהיג שנבחר על-ידי העם, להבעיר את נתיבי איילון, להחזיק במרתפים עצור זה או אחר מכוחות ה"שחור", ולהגדיר כרצונם פעולה שהיא דבר שבשגרה כ"שוחד" במקרה שעושה הפעולה השגרתית הוא אדם שהם אינם חפצים ביקרו.
זה לא יעזור להם.