היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר של משוררת עלומה, שחושפת את מה שכולנו מנסים להסתיר. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לפני כארבעים שנה, כשמדי שבוע שלחתי שיר יחיד במעטפה למאות מנויים, הגיעה אלי צ' ומסרה לי קובץ שירים מודפסים על נייר דק, ששימש להעתקים במכונת כתיבה, כמו הנייר שעליו יונה וולך הדפיסה את שיריה. היא הייתה צעירה ממני בשנים אחדות, סטודנטית, ובת למשפחת כותבים מפוארת. במהירות נוצרה בינינו שפה משותפת וקירבה גדולה, גדולה מדי, שהסתיימה כפי שהחלה. שיריה היו נוקבים, חשופים וכנים, וגם בוטים מאוד, למרות עדינותה. לא רק הדפים עליהם הדפיסה דמו לדפים של יונה וולך, גם היכולת לבטא רגשות באופן ישיר ואמיץ כל-כך דומה לזו של יונה וולך, למרות הסגנון השונה. כמי שעבר טראומת ילדות והלם-קרב לא היה לי קשה לזהות את עקבות הטראומה בשיריה (כמו גם בשירי יונה וולך). פרסמתי שיר אחד מתוך הקובץ הזה ב'פיוט', ונדמה לי שזה השיר היחיד שפרסמה עד היום. שנים לאחר מכן שנינו התמחינו בטיפול נפשי והתמקדנו בסיפורים. עכשיו, עשרות שנים לאחר אותו מפגש, חזרתי לקרוא את הקובץ שקיבלתי ממנה. אינני יודע אם צ' של היום היא אותה משוררת שפגשתי, שמסרה לי את שיריה לפרסום, ולכן אינני חושף את שמה. כותרת השיר, 'אני מלאה חרא', נקראת כמו מטפורה, משום שהיא נוגעת בנטייה של כולנו להתעלם ממציאות חיינו. אבל זו אינה מטפורה. כשצ' כותבת "אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב מְלֵאָה חָרָא" היא מתארת עובדה מובנת מאליה: מערכת העיכול שלנו, הפועלת ללא הפסקה, הופכת את המזון שאנחנו אוכלים ל"חָרָא". מדוע קשה לנו לקרוא את השורה הזו כלשונה? מדוע אנחנו מנסים להכחיש את העובדה הביולוגית הבסיסית הזו? משום שזהו טבע האדם. המוח האנושי אינו מזהה את המציאות כמו מחשב, באופן אובייקטיבי, אלא רק מזהה אותה באופן סובייקטיבי, באמצעות סיפורים. וגם משום שההכחשה והשקר מאפשרים לנו להתעלם מן הסכנות שבמציאות, ובראשן חרדת המוות הבסיסית וההכרה שאנחנו בני-תמותה. אנחנו מכחישים את הפגמים שלנו ואת החלקים הלא נעימים לנו. אנחנו ממש לא רוצים לזכור ש"חָרָא", החומר המגעיל והמסריח שגולש מאיתנו מדי בוקר אל תוך האסלה מבלי שנראה אותו, ואנחנו ממהרים לנגב ולהסתיר אותו ולשטוף את ידינו, הוא חלק מאיתנו. וכך המלא "חָרָא" הפכה למלת גנאי ולעלבון. צ' אינה חוששת להציג לראווה את מה שאיש אינו רוצה לראות, והיא מחברת בין החוץ והפנים בתיאור פלסטי: "יְרֵכַי מִתְנוֹעֲעוֹת בְּקֶצֶב בְּתוֹךְ שִׂמְלָתִי הַוְּרֻדָּה, מוֹעֲכוֹת אֶת הָחָרָא בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן". היא מדגישה את הפער שבין העמדת הפנים המקובלת, האופן שבו אנחנו יוצרים דימוי של יופי כדי למצוא חן בעיני אחרים, לבין מה שאנחנו מסתירים: "אִשָּׁה יָפָה הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב מְלֵאָה חָרָא". ההסתרה והצורך למצוא חן גורמים לנו להתעלם מן המערכת המפעילה אותנו ומן החרא שנוצר בתוכנו. אנחנו משקרים ומסווים את עצמנו באמצעות איפור ותסרוקת ובגדים באופנות מתחלפות וניתוחים פלסטיים, כדי להסתיר מאחרים את מה שכל אחד מהם נושא בבטנו, את אותו ה"חָרָא". נדמה שהאנושות כולה משקיעה משאבי עתק בהסתרת ה"חָרָא" באמצעות תעשיית יופי ואופנה ודיאטות וניתוחים פלסטיים. אומנם "אֲנָשִׁים מַבִּיטִים בְּהַעֲרָכָה עַל עַכּוּזָהּ הַמְּעַכֵּס יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַהֵר", אבל באותו הזמן כולם ממשיכים "לִמְעוֹך אֶת הָחָרָא בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן". מדי פעם, בסדנאות שלי, אני רואה משתתפים שנעים מצד לצד על כסאותיהם. הם מתאפקים. הם מאוד רוצים ללכת לעשות פיפי, לצאת לשירותים, אבל מתביישים לומר זאת בפומבי, כלומר להודות שבתוכם יש "חָרָא". הדחיה הזאת מאוד לא בריאה, והיא מאפשרת לי להציג את המיומנות הרגשית הבסיסית שהיא 'מוּדעוּת רגשית', כלומר היכולת לזהות את 'תחושת-הבטן' שלנו ולהגיב בזמן, כדי למנוע משבר. צ' מאוד מוּדעת לגופה, ואינה מנסה להסתיר: "צַחֲנַת זֵעָתִי בְּאַפִּי. הוֹ! חֲלוֹמִי! בֵּית הַכִּסֵּא הַלָּבָן. שֶׁטֶף צְמַרְמֹרֶת נְעִימָה". זו מוּדעוּת רגשית כפולה ומשוכללת. היא מזהה את התהליכים המתרחשים בקיבתה, ויודעת גם לזהות את תחושת הנעימות המצפה לה בהמשך, כשתתרוקן. זהו מעין תהליך של אמפתיה עצמית, באמצעות תחושת הגוף העתידית. כותרת השיר 'אני מלאה חרא' אינה מטפורה. היא מתארת את תהליכי העיכול של המשוררת בדיוק כפי שהם. אבל השיר כולו הוא מטפורה. הוא מתאר את תרבות ההכחשה והשקר וההסתרה וההתעלמות שלנו ממה שלא נעים לנו, תרבות שיוצרת זהות עצמית כוזבת. תרבות זו, המתעלמת מן החסרונות והכישלונות שלנו, פוגעת ביכולת שלנו להתאים את עצמנו למציאות, ללמוד ולהתפתח. המוח, שבאמצעות התהליך הרגשי מאפשר לנו ללמוד, לרכוש ידע ולפתח רעיונות חדשים, זקוק לטעות שתאפשר לו להרחיב את מאגר הידע שלנו. הסתרת ה"חָרָא" שלנו נובעת מצורך בפרפקציוניזם המשתק אותנו. פעם, כשמטופלים חדשים היו מבקשים ממני לעזור להם להיפטר מן הפגמים שלהם, הייתי מספר להם שאם הפרות לא היו מחרבנות בשדה שום דבר לא היה צומח. ה"חָרָא" שלנו הוא הזבל שממנו אנחנו פורחים, ועלינו לטפח אותו, לכבד אותו ולעשות בו שימוש יעיל.