חברי הוותיק אבי גיל פרסם ספר פרוזה חדש והצליח לעצבן אותי. העלילה הדמיונית שבספר מאלצת את הקורא להביט שוב ושוב במציאות שמתפתחת בישראל - העמקת הקנאות המשיחית. הספר מראה כיצד המשיחיות אינה מוגבלת לאנשים הזויים ו"לא נחמדים" אלא דווקא מסוכנת יותר כשהיא נחלתם של אנשים חביבים בעלי חזות רצינית.
העם היהודי שילם מחיר יקר על קנאות משיחית שבזה לשיקולים רציונליים ולקריאה נכוחה של המציאות. כיום אפשר למצוא את הקנאות הזו אצל חרדים שסבורים שדאגות כמו מי יעבוד ומי יתגייס אינן מעניינם, ושכל הצרות שלנו ייעלמו כשמשיח אוטוטו יגיע.
אבל את הקנאות המשיחית הזו אפשר למצוא גם אצל נפתלי בנט שמככב בסקרים הבוחנים התאמה לראשות הממשלה. בנט מצטייר בעיני רבים במחנה השמאל-מרכז בתור סחבק פרגמטיסט שיודע לקבל פשרות מדיניות, אבל בחינת התנהלותו לאורך השנים מלמדת שהוא מעולם לא נטש את קנאותו לשלמות הארץ ולהרחבת הבנייה בהתנחלות. מבחינתו, הבעיה הפלשתינית היא רק "רסיס בישבן" וכשפורסמה תוכנית טראמפ הוא קרא לסיפוח כלל שטחי ההתיישבות ביו"ש.
את הקנאות המשיחית הזו אפשר למצוא גם בקרב חוגי השמאל שאינם מסוגלים לשפוט את מהלכיו ודעותיו של בנימין נתניהו לגופם, ושבראייתם כל מה שהאיש עושה ואומר הוא פסול. ירי הזיקוקים אל ביתו של נתניהו הוא תולדה של קנאות זו (שכמובן אינה מאפיינת את כלל המוחים והמפגינים). השכלתם, צחות לשונם ותרומתם למדינה של הרל"ביסטים הקנאים אסור שתסווה את עובדת היותם משיחיים.