אין איש אחד שפוי והגיוני במדינה שהיה סבור כי ראש הממשלה דנן יכול גם להעיד שלושה ימים בשבוע מבוקר ועד כמעט ערב, גם להתכונן ביתר הזמן לעדות יום המחר, וגם לנהל בפניוּת-דעת את המלחמה על כפל זירותיה, הדרומית והצפונית. גם לדעת חסידיו העקביים ומאמיניו הנצחיים, נתניהו אינו ניחן בכוחות על-אנושיים. אין לו את היכולת הנדרשת לנהל בו-זמנית את פרשת עדותו ואת פרקי המלחמה. על כן אין איש במדינה שהיה מתפלא אם היועמ"שית לממשלה בהרב-מיארה הייתה מסכימה עם העותרים שפנו לבית המשפט העליון בדרישה להוציא את ראש הממשלה בנימין נתניהו לנבצרות עד תום עדותו. הצפי המוקדם היה כי בהרב-מיארה תסכים בהחלט עם עמדת העותרים - והרי הסכמה עם העותרים הפך להרגל מתמשך בלשכת היועמ"שית - ותבהיר בעמדתה כי תחילת מסירת העדות היא בדיוק נקודת הזמן הנכונה וההזדמנות המתאימה להוציא את ראש הממשלה לנבצרות זמנית, לפחות עד תום מסירת עדותו כחודשיים עד שלושה. ברם, היועמ"שית הפתיעה ובזאת הפעם נטשה את עמדת העותרים וחברה לעמדת ראש הממשלה עד כדי קביעה יוצאת דופן באדיבותה ולפיה "חזקה עליו" - על ראש הממשלה, כן? - שיוציא את עצמו מהתפקיד ברגע שיבין כי אינו מסוגל למלא אותו. כזה אמון גבוה בין השניים טרם נראה עד היום. אולי זהו שכרו של ראש הממשלה שנזהר בכבודה של היועמ"שית לאורך כל הדרך, על-אף היותה לעומתית, ואינו משתלח בה כמו השר שלו לביטחון לאומי. שופטי העליון שדנו בעתירות הדורשות נבצרות זמנית עד תום העדות הצליחו גם הם לחמוק מהטיעונים האיתנים שהיו שטוחים בעתירה שדורשת את הכרזת הנבצרות. הטיעון הנכבד ביותר - שגם ממנו חמקו שופטי העליון בלוליינות מקורית - הוא זה המזכיר לשופטים כי בבקשת הדחייה שהגיש צוות ההגנה מטעמו של נתניהו, בקשת דחייה שנדחתה על-ידי שופטי ההרכב, הוזכר מטעמו של נתניהו, ולא מפי אחר, כי ניהול המלחמה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם טירחת מסירת העדות. צוות ההגנה המסור ביקש לדחות את תחילת מסירת העדות בטיעון זה. ביהמ"ש המחוזי שלא נעתר לדחות את מסירת העדות בחודשיים וחצי, לא ביטל את הטיעון לגופו ושלושת שופטי ההרכב יכולים להסכים עם הטיעון הנכון והצודק שניהול מלחמה ומסירת עדות אינם מסוגלים ללכת יחדיו, מה שאמור היה לגרום לשופטי העליון להבין שבאין עדות דחויה, ניתן לסלק את התעסקותו של ראש הממשלה בניהול המלחמה. איך? על-ידי הוצאתו לנבצרות זמנית, למשל. והם לא עשו זאת, שופטי העליון, כי הקוסם הפוליטי הקדים אותם בצעד טקטקי אחד ומשמעותי: הסדרה חפוזה בצפון וממילא נטרול החזית הצפונית משיקולי הנבצרות. אתם מדברים על מלחמה ודורשים בגללה את נבצרותי? הנה, אין יותר מלחמה.

איש מאיתנו לא קינן במוחו של ראש הממשלה כשהחליט לחתור להסדרה מהירה בחזית הלבנונית. אי-אפשר לקבוע בוודאות כי שיקול הנבצרות הדריך את מנוחותו לקראת הסדרה. מה שאפשר לדעת מעבר לכל ספק הוא שראשי הרשויות בצפון מוחים נגד ההסדרה וכועסים על אי-השלמת המלאכה, כטענתם. מה שעוד יודע הוא שתושבי הצפון מבוהלים מהשיבה הביתה במצב הנוכחי והמומים מעצירת המלחמה בשלב בלתי סופי. ארבעה עשר חודשי הפגזות נדודים ועקירה מסתיימים בהסדרה שיכולה הייתה תיאורטית להיסדר בחורף אשתקד?! ראש הממשלה מדבר על חימושים ועל הפסקה זמנית בלבד ורומז שכדאי מאוד לחכות עם המשך המלחמה להתיישבותו של טראמפ בבית הלבן במהדורה השנייה. מילים כדורבנות, כהרגלו. וכי מה רצינו? ומה ציפינו? שיאמר: "רבותי, אזרחי ישראל, הגעתי לפינה דחוקה ומסוכנת שבה נאלצתי לבחור בין סכנת נבצרות לבין סכנת הסדרה, ובחרתי בסכנת ההסדרה כדי להימלט מחרב הנבצרות"? - איש אינו חושד בו בכנות כה נוגעת ללב. תושבי הצפון המבועתים הזועקים בתדהמת חוסר אונים כי מדובר בהסכם כניעה מביש ומחפיר, היו צריכים להקדים את צעקותיהם הכאובות בשבועיים ולצעוק אותם לפני שלושת שופטי ההרכב במחוזי, שלא הסכימו לדחות את תחילת מסירת עדותו של נתניהו בחודשיים וחצי. לו הייתה נדחית מסירת העדות בחודשיים וחצי, כי אז יכול להיות שהמלחמה הייתה עדיים מתנהלת בזירה הצפונית. טראמפ הוא התירוץ, לא הסיבה. האזרחים הצפוניים, מלומדי מלחמה כמותם, היו צריכים לנחש שראש הממשלה יעשה את כל הנדרש להיעשות מבחינתו כדי לא לצאת לנבצרות, גם במחיר הסכם כניעה שאינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב ונחתם.

הכרעתם של שופטי העליון שאין להוציא את ראש הממשלה נתניהו לנבצרות, סותמת את הגולל על נסיונות הנבצרות למיניהם ולסוגיהם. אם גם הפעם דחו שופטי העליון את דרישת הנבצרות, אזי אין מה שיגרום להם להשתכנע אחרת, מלבד שינויים דרסטיים אובייקטיביים, כדוגמת שינוי בריאותי וכדומה. התיקון לחוק הנבצרות - השולל מהיועמ"ש לממשלה את היכולת והסמכות "לנַבְצֵר" את ראש הממשלה בנבצרות מהותית - ממתין עם תחולתו מעבר למפתן הבחירות הבאות. כזכור, שופטי העליון לא ביטלו אותו למרות שהתבקשו נמרצות. הם רק דחו את תחולתו לכנסת הבאה. משמע, גם הם מבינים שיש גבול (לפחות כעת) להתערבות הרשות היועצת בשינוי בחירות העם והפיכת רצון נבחריו. וגם הם יודעים שמהכנסת הבאה לא תהיה ליועמ"ש סמכות להוציא את ראש הממשלה לנבצרות מהותית. הידיעה הזאת משליכה גם על הכרעותיהם בהווה. השופט אלכס שטיין כתב על טענת העותרים בקשר ל"קיצור הזמנים בהם ראש הממשלה יוכל להקדיש את מלוא מרצו למילוי תפקידיו המורכבים והרי הגורל", כי "טענה זו אינה בגדר טענה משפטית. מדובר בטענה פוליטית מובהקת, שאינה שפיטה". גם השופטת רות רונן, שהסכימה כי "העובדה שראש הממשלה יהיה במשך תקופה מסוימת (שעדיין אינה ברורה) על דוכן העדים בבית המשפט, ייתן את עדותו ועשוי אף להיות מעורב בנושאי המשפט בשעות בהן לא יהיה פיזית בבית המשפט - יוצרת קושי", הוסיפה וציינה בהכרעתה הסופית כי "אין די בקושי זה לבדו כדי להביא לכלל מסקנה לפיה, בניגוד לעמדתה של היועמ"שית בנושא - נבצר ממנו בשלב זה מלתפקד כראש ממשלה, וזאת גם אם מדובר בנבצרות זמנית בלבד". הוי אומר: עותרים יקרים, תוציאו אותנו מהתמונה. זה לא ילך דרכנו. תנסו בדרכים אחרות. לא נחצה את הגבול ולא נסתכן בצעד שאותו הגדירו כל ראשי הקואליציה כ"הפיכה". תמה אשליית הנבצרות. אולי ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי שבעה באוקטובר תעניק למתנגדי ראש הממשלה את מבוקשם לסלקו מהתפקיד, אבל לשם כך עליהם להצטייד באוויר רב ובדחיית סיפוקים ממושכת. ראשית, ראש הממשלה אינו ממהר להקים את הוועדה. העתירה נגדו בעליון בנושא זה עודנה תלויה ועומדת. היועמ"שית כבר הודיעה בתגובתה לבג"ץ שראש הממשלה חייב להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל הוא מנגד, הודיע בתגובתו לבג"ץ, כי הסמכות המוקנית בחוק להקמת וועדות חקירה ממלכתיות מוקנית לממשלה בלבד ואין בלתה. שופטי העליון יצטרכו להכריע. כאשר במקביל מתנהלים בכנסת נסיונות חקיקה להקמת וועדה ייעודית בלתי ממלכתית. שנית, גם אם קום תוקם ועדה ממלכתית לחקר אירועי שבעה באוקטובר, טחנותיה תטחנה בקצב איטי שאינו אמור להשביע את רצונם של מתנגדי ראש הממשלה המחכים בעיניים כלות לסילוקו מן השלטון.

מעבר לניחושי הפוליטיקה ולניתוחי המניעים והסיכויים, נמצאת מצוקתם של מאות אלפי תושבי הצפון שאינם יודעים איך נפלה עליהם ועל ראשם ההסדרה הפתאומית הזאת. לו רק יכלו לוודא כי לא חשש הנבצרות הוביל להסדרה, אולי היו אנשי הצפון נהיים פחות מפוחדים ופחות חוששים מסיכוניה. אלו התוהים אם הסכם הכניעה הצפוני מסמל גם התקדמות להסדרה בדרום במסגרת הסכם הפסקת אש והשבת חטופים, יכולים לנחש את התשובה לבד. אם תונף חרב הנבצרות מעל צווארו של ראש הממשלה והוא יזהה בהמשך הדרך, עם תחילת מסירת עדותו, סימנים מדאיגים על כך שהמשך התעסקותו בלחימה בעזה אינה יכולה לצעוד בד-בבד - מבחינת היועמ"שית ושופטי העליון - עם מסירת עדותו, יהיה גם יהיה הסכם בעזה. האש תופסק וחטופים יושבו לציון ברינה. סכנת הנבצרות החולפת, אם תתעורר מחדש, עשויה להכתיב את סיכויי ההסדרה ברצועת עזה. על זה לבד, על ההסתברות האפשרית לקיומו של שיקול הנבצרות איפשהו בתוך מערך השיקולים האחרים - רק על עצם ההסתברות והאפשרות - ראוי היה לשקול נבצרות, ולו זמנית, של ראש הממשלה. חכמינו זכרונם לברכה קבעו שהכהן הגדול, העובד בבית המקדש ביום הכיפורים, אינו רשאי להיות שותף בדיוני הסנהדרין אם לעבר את השנה בתוספת חודש אדר שני בסוף החורף. וזאת כי חצי שנה מאוחר יותר, ביום הכיפורים, טובל הכהן הגדול עשר טבילות ביום אחד, וממילא יש לו אינטרס מובנה להפחית את קור מי הטבילה על-ידי אי-איחור יום הכיפורים בהוספת עוד חודש בסוף החורף שקודם לו. אם חששו חכמינו לחשש כה רחוק, ובגללו אסרו על הכהן להיות אפילו חלק מההרכב הכולל של הסנהדרין, בה בשעה שדעתו אינה קובעת כלל, שהרי ההחלטה על עיבור השנה מתקבלת בהצבעה בין כלל חברי הסנהדרין - אין ספק כי החשש ולפיו סכנת הנבצרות נכללה ועודנה נכללת בשיקולי ראש הממשלה לגבי ההגעה להסדרים, בצפון ובדרום, מצדיק בהחלט את הוצאתו לנבצרות. לו רק היו שופטי העליון מתחשבים במשפט העברי.

מי שהפסיד, הם תושבי הצפון השבים לחיות כשהם נתונים לאיום קיומי בלתי מוכחד שיתעצם מיום ליום. מי שעוד הפסידו הם מתנגדי נתניהו ברחבי הארץ שקיוו וחיכו להגיע ליום תחילת מסירת עדותו, היום שבו יוכלו סוף כל סוף להוציא את נתניהו לנבצרות זמנית בשל המלחמה, אך פתאום גילו שהקוסם הפוליטי הקדים אותם (שוב) במהלך אחד, מהלך מט מנצח. אבוי לניצחון שכזה.